סוף-סוף, אחרי הזדחלות בירוקרטית מביכה שעלתה לי בבריאות, קיבלתי היום תשובה סופית מאחת התוכניות באוניברסיטה ואני יכול באופן רשמי לפתוח את שנת הלימודים בידיעה שאני, סלע רפאלי, ת”ז 200112720, מתחיל שנה א’ בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. (להלן: הוג’י)
פסיכולוגיה תמיד אהבתי. יותר מזה, תמיד חשבתי – ואני עדיין מחזיק בדעה – שלמעשה, כולם אוהבים פסיכולוגיה, גם אם לאו דווקא בצורה שמצדיקה לימוד אקדמי של הנושא. מי לא מנתח את התנהגות חברו, פוסק בעניינים ש’בינו לבינה’, ומהרהר מדוע יש דברים שמרגיזים אותו יותר מאחרים? כולם אוהבים ‘שיחות סיינפלד’ וכולנו חיות חברתיות. אני במיוחד אוהב לנתח התנהגות חברתית – יש שיגדירו זאת פשוט “לרכל”. לקחתי מספר קורסים באוניברסיטה הפתוחה (מבוא לפסיכולוגיה, מבוא לסטטיסטיקה א’, ופסיכולוגיה חברתית) והם קסמו לי.
לפחות היום, אני לא רואה את עצמי עובד בפסיכולוגיה (אם כי במשפחה המורחבת יש הרבה פסיכולוגים). הנושא רק מעניין אותי ובא לי לדעת עליו יותר. אני גם בדיעה שאין טעם ללמוד באוניברסיטה מקצוע שאינו מעניין אותך; זה גם חבל וגם יהיה הרבה יותר קשה. הלקח האחרון הופנם סופית בעקבות פרישתו של חברי אור לאחר שנה בהנדסת מערכות מידע בטכניון – ידעתי שאם אני לא אלמד משהו שאני אוהב, אני אשבר.
אומרים שפסיכולוגיה זה ‘נורא תחרותי’, עקב הצורך בציון גבוה מאוד להתקבל לתואר שני, וזאת כדי להיות מוכר ע”י מוסד הפסיכולוגים הישראלי ולעבוד כפסיכולוג קליני. אני כאמור לא חושב שאהיה פסיכולוג קליני (נו, אלה עם הספה), אבל חשוב שיהיה ציון גבוה. למה? ככה.
מחשבים אף פעם לא אהבתי. לא בכיתה ח’ כשההורים שלי הכריחו אותי ללכת לקורס תכנות בטכניון, לא כשעשיתי בגרות מביכה ברמתה במדעי המחשב, ולא כששירתתי 5 שנים במודיעין (שם עבדתי עם מפתחי תוכנה, אבל לא עסקתי בעצמי במלאכה שניתן להגדירה כ’מדעי המחשב’). למעשה, גם לא תכננתי ללמוד מדעי המחשב. הייתי בחו”ל בשנה שקדמה לפתיחת שנה”ל וביקשתי מההורים שירשמו אותי לפסיכולוגיה ולכלכלה. אבא החזיר תשובה אחרי כמה ימים: אין שום בעיה, רשמנו אותך לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב.
למה עשית ככה, אבא? אתה הרי יודע שאני שונא מחשבים ושונא את מדעי המחשב.
עדיף ככה, בן. במדעי המחשב רמת המתמטיקה גבוהה יותר, כך שאם תרצה להחליף לכלכלה לא יהיו לך בעיות. להחליף בכיוון ההפוך – קשה יותר.
אני הייתי באמצע מסע ראיית העולם שלי – מסע ממנו לא חזרתי כשאני חושב שאני קיפוד, אבל שיניתי בעקבותיו את הגישה שלי למדינה, לעולם, ובעיקר הבנתי שאני לא באמת יודע מה אני רוצה. אז שיהיה, חשבתי – אם אני ממילא לא סגור על מה אני רוצה, ניתן להורים לקבוע. לא הייתי בן טוב ולא הלכתי ללמוד רפואה או משפטים ואפילו לא הנדסה (וע”ע ‘אור’) – לפחות נלמד מדעי המחשב ונרָצה את אבא, אם אני ממילא לא יודע מה אני רוצה. ואולי אני אלמד לאהוב את זה, כמו שלמדתי לאהוב דברים רבים שחשבתי שאני אשנא (ובראשם את התפקיד הראשי שניהלתי בצבא). מחשבים, יותר מפסיכולוגיה, הוא לפחות משהו שאפשר גם ‘למצוא איתו עבודה’, כמו שאומרת הקלישאה (שאני לא ממש מאמין בה, אבל עדיף לא להאמין בה כשלומדים מדמ”ח).
ואיך זה מסתדר עם השבועה שנשבעתי לעצמי, ללמוד רק משהו שאני אוהב? זה לא מסתדר. איפושהו בין זה ש’נכנעתי’ ואני הולך ללמוד משהו ‘פרקטי’ (אחח, אני שונא את ההגדרות הטיפשיות האלו), לבין זה שהבנתי שאני לא באמת יודע – לא לכאן ולא לכאן – מה אני רוצה ומה אני אוהב, אז שיהיה, מדעי המחשב, יהיה בסדר.
אומרים שמדעי המחשב זה ‘נורא קשה ועמוס’, במיוחד שנה א’. מבניית מערכת השעות זה נראה ככה.
אז עכשיו אני רשום – ועומד להתחיל ללמוד – מדעי המחשב ופסיכולוגיה. חוגים בלי קורסים חופפים, בקמפוסים שונים (פסיכולוגיה בהר הצופים, מדמ’ח בגבעת רם), עם מנטליות ואוריינטציה שונות לגמרי. כבר מהרגע הראשון זה מזמן לי אתגרים לא צפויים. בניית מערכת השעות, לדוגמא, לא מאפשרת לכל הקורסים להתקיים במקביל; אפילו לא לקורסי החובה. קורסי החובה בפסיכולוגיה נערכים רק ביום א’, כך שבאותו יום אינני יכול ללמוד גם מדמ”ח; התוצאה היא שגם במדמ’ח קורסי החובה עולים זה על זה, ואין אפשרות להגיע לכל ההרצאות, גם לו הייתי ממש רוצה. שיט. (את הפירוט אני כבר אכתוב בפוסט על כל מקצוע בנפרד)
בכלל, מאנשים רבים אני שומע על כמה השילוב הזה מוזר ונשמע עמוס. האמת שפעם הייתי מציג עמדה אחרת (שבעברית תקנית ניתן להגדיר אותה כ’יהירה’), אבל היום (למרות היהירות, שאף אחד לא טוען שנעלמה) אני מודה שאני קצת לחוץ לקראת ההתחלה – או אולי ראוי לקרוא לזה ה’חזרה’ – ללימודים. מאז שסיימתי תיכון לא עסקתי בפעילות ‘לימודים’ אינטנסיבית. הדאגות שלי הן למרות העובדה שכל מי ששומע אותי משתף את חששותי אלו קובע שאין לי מה לדאוג – שאני הרי טוב בלימודים, וכל זה. אכן יש לי טרק רקורד מרשים; בתיכון דברים באו יחסית בקלות; הפסיכומטרי הלך מצוין גם בלי קורס; ספרדית שוטפת וגרמנית בסיסית למדתי לאחרונה מספרים. אבל גם אלו מתגמדים – לפחות בעיני רוחי – למול אינפי1 ויסודות ביולוגים של ההתנהגות. שהרי גדולים וטובים כבר הלכו כאן לפניי בכל אחד מהמסלולים, ומכולם רק שמעתי קשה קשה, עמוס עמוס.
ועל כך לא נותר אלא לומר: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. ברינג איט און; הגיע הזמן לגלות ממה אני עשוי.
סוף-סוף, אחרי הזדחלות בירוקרטית מביכה שעלתה לי בבריאות, קיבלתי היום תשובה סופית מאחת התוכניות באוניברסיטה ואני יכול באופן רשמי לפתוח את שנת הלימודים בידיעה שאני, סלע רפאלי, מ”א [כבר לא רלוונטי], מתחיל שנה א’ בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. (להלן: הוג’י)
פסיכולוגיה תמיד אהבתי. יותר מזה, תמיד חשבתי – ואני עדיין מחזיק בדעה – שלמעשה, כולם אוהבים פסיכולוגיה, גם אם לאו דווקא בצורה שמצדיקה לימוד אקדמי של הנושא. מי לא מנתח את התנהגות חברו, פוסק בעניינים ש’בינו לבינה’, ומהרהר מדוע יש דברים שמרגיזים אותו יותר מאחרים? כולם אוהבים ‘שיחות סיינפלד’ וכולנו חיות חברתיות. אני במיוחד אוהב לנתח התנהגות חברתית – יש שיגדירו זאת פשוט “לרכל”. לקחתי מספר קורסים באוניברסיטה הפתוחה (מבוא לפסיכולוגיה, מבוא לסטטיסטיקה א’, ופסיכולוגיה חברתית) והם קסמו לי.
לפחות היום, אני לא רואה את עצמי עובד בפסיכולוגיה (אם כי במשפחה המורחבת יש הרבה פסיכולוגים). הנושא רק מעניין אותי ובא לי לדעת עליו יותר. אני גם בדיעה שאין טעם ללמוד באוניברסיטה מקצוע שאינו מעניין אותך; זה גם חבל וגם יהיה הרבה יותר קשה. הלקח האחרון הופנם סופית בעקבות פרישתו של חברי אור לאחר שנה בהנדסת מערכות מידע בטכניון – ידעתי שאם אני לא אלמד משהו שאני אוהב, אני אשבר.
אומרים שפסיכולוגיה זה ‘נורא תחרותי’, עקב הצורך בציון גבוה מאוד להתקבל לתואר שני, וזאת כדי להיות מוכר ע”י מוסד הפסיכולוגים הישראלי ולעבוד כפסיכולוג קליני. אני כאמור לא חושב שאהיה פסיכולוג קליני (נו, אלה עם הספה), אבל חשוב שיהיה ציון גבוה. למה? ככה.
מחשבים אף פעם לא אהבתי. לא בכיתה ח’ כשההורים שלי הכריחו אותי ללכת לקורס תכנות בטכניון, לא כשעשיתי בגרות מביכה ברמתה במדעי המחשב, ולא כששירתתי 5 שנים במודיעין (שם עבדתי עם מפתחי תוכנה, אבל לא עסקתי בעצמי במלאכה שניתן להגדירה כ’מדעי המחשב’). למעשה, גם לא תכננתי ללמוד מדעי המחשב. הייתי בחו”ל בשנה שקדמה לפתיחת שנה”ל וביקשתי מההורים שירשמו אותי לפסיכולוגיה ולכלכלה. אבא החזיר תשובה אחרי כמה ימים: אין שום בעיה, רשמנו אותך לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב. למה עשית ככה, אבא? אתה הרי יודע שאני שונא מחשבים ושונא את מדעי המחשב. עדיף ככה, בן. במדעי המחשב רמת המתמטיקה גבוהה יותר, כך שאם תרצה להחליף לכלכלה לא יהיו לך בעיות. להחליף בכיוון ההפוך – קשה יותר.
אני הייתי באמצע מסע ראיית העולם שלי – מסע ממנו לא חזרתי כשאני חושב שאני קיפוד, אבל שיניתי בעקבותיו את הגישה שלי למדינה, לעולם, ובעיקר הבנתי שאני לא באמת יודע מה אני רוצה. אז שיהיה, חשבתי – אם אני ממילא לא סגור על מה אני רוצה, ניתן להורים לקבוע. לא הייתי בן טוב ולא הלכתי ללמוד רפואה או משפטים ואפילו לא הנדסה (וע”ע ‘אור’) – לפחות נלמד מדעי המחשב ונרָצה את אבא, אם אני ממילא לא יודע מה אני רוצה. ואולי אני אלמד לאהוב את זה, כמו שלמדתי לאהוב דברים רבים שחשבתי שאני אשנא (ובראשם את התפקיד הראשי שניהלתי בצבא). מחשבים, יותר מפסיכולוגיה, הוא לפחות משהו שאפשר גם ‘למצוא איתו עבודה’, כמו שאומרת הקלישאה (שאני לא ממש מאמין בה, אבל עדיף לא להאמין בה כשלומדים מדמ”ח).
ואיך זה מסתדר עם השבועה שנשבעתי לעצמי, ללמוד רק משהו שאני אוהב? זה לא מסתדר. איפושהו בין זה ש’נכנעתי’ ואני הולך ללמוד משהו ‘פרקטי’ (אחח, אני שונא את ההגדרות הטיפשיות האלו), לבין זה שהבנתי שאני לא באמת יודע – לא לכאן ולא לכאן – מה אני רוצה ומה אני אוהב, אז שיהיה, מדעי המחשב, יהיה בסדר.
אומרים שמדעי המחשב זה ‘נורא קשה ועמוס’, במיוחד שנה א’. מבניית מערכת השעות זה נראה ככה.
אז עכשיו אני רשום – ועומד להתחיל ללמוד – מדעי המחשב ופסיכולוגיה. חוגים בלי קורסים חופפים, בקמפוסים שונים (פסיכולוגיה בהר הצופים, מדמ’ח בגבעת רם), עם מנטליות ואוריינטציה שונות לגמרי. כבר מהרגע הראשון זה מזמן לי אתגרים לא צפויים. בניית מערכת השעות, לדוגמא, לא מאפשרת לכל הקורסים להתקיים במקביל; אפילו לא לקורסי החובה. קורסי החובה בפסיכולוגיה נערכים רק ביום א’, כך שבאותו יום אינני יכול ללמוד גם מדמ”ח; התוצאה היא שגם במדמ’ח קורסי החובה עולים זה על זה, ואין אפשרות להגיע לכל ההרצאות, גם לו הייתי ממש רוצה. שיט. (את הפירוט אני כבר אכתוב בפוסט על כל מקצוע בנפרד)
בכלל, מאנשים רבים אני שומע על כמה השילוב הזה מוזר ונשמע עמוס. האמת שפעם הייתי מציג עמדה אחרת (שבעברית תקנית ניתן להגדיר אותה כ’יהירה’), אבל היום (למרות היהירות, שאף אחד לא טוען שנעלמה) אני מודה שאני קצת לחוץ לקראת ההתחלה – או אולי ראוי לקרוא לזה ה’חזרה’ – ללימודים. מאז שסיימתי תיכון לא עסקתי בפעילות ‘לימודים’ אינטנסיבית. הדאגות שלי הן למרות העובדה שכל מי ששומע אותי משתף את חששותי אלו קובע שאין לי מה לדאוג – שאני הרי טוב בלימודים, וכל זה. אכן יש לי טרק רקורד מרשים; בתיכון דברים באו יחסית בקלות; הפסיכומטרי הלך מצוין גם בלי קורס; ספרדית שוטפת וגרמנית בסיסית למדתי לאחרונה מספרים. אבל גם אלו מתגמדים – לפחות בעיני רוחי – למול אינפי1 ויסודות ביולוגים של ההתנהגות. שהרי גדולים וטובים כבר הלכו כאן לפניי בכל אחד מהמסלולים, ומכולם רק שמעתי קשה קשה, עמוס עמוס.
ועל כך לא נותר לי אלא לומר: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים, ולקוות שאני עתיד לגלות את עצמי, ולא לטבוע.