סלע נגד מערכת השעות, המיני-סאגה ממשיכה

אני יושב בחוות המחשבים בהר הצופים, ובעיקר מתרשם. עשרות מחשבים (אם לא יותר), זמינים לכל סטודנט, בחינם. עולים מהר, אינטרנט, מקלדת… אפילו מדפסות. כמו שצריך.

בחודשים האחרונים (ע”ע: “החופש הגדול”) האינטרנט ואני נהיינו חברים טובים, אבל את השעתיים האחרונות שביליתי פה, לא העברתי במשחקים. לא ולא. העברתי אותן ברב-שיח נואש (על גבול המכות) שכלל את משתתפים הבאים:

• מערכת הרישום לקורסים של גבעת רם
• מערכת הרישום לקורסים של הר הצופים
• שנתון הקורסים של מדמ”ח
• שנתון הקורסים של פסיכולוגיה
• דפי הלו”ז האישיים שלי (בכתב יד), על-גביהם אני מנסה לאזן את מערכת השעות
• ג’ימייל, להתכתב מול היועצות (מול המזכירויות, אם הייתי מצליח למצוא את הפאקינג כתובות הרלוונטיות שלהם בסבך אתרי הבית השונים)

התוצאה הסופית של רב-הקרב הזה – אם כי איננה עדיין סופית לגמרי – עגומה למדי. כדי לנסות להגיע לתרגולים בקורסי החובה בפסיכולוגיה (שבקונסטלציה הקודמת של הלו’ז ויתרתי עליהם לגמרי), ערבבתי את כל הלו”ז והוספתי לעצמי עוד שני דילוגים באמצע היום בין הקמפוס וויתרתי על היום האחד (חמישי) שבו הייתי אמור לסיים מוקדם. אבל, אחרי שכלאחר יד החלטתי לרשום לעצמי גם את מועדי הבחינות, גיליתי שלקורס החדש (תורות האישיות, במקום התפתחותיים) יש מבחן באותו יום כמו לקורס במדמ”ח, אינפי1. אחלה. אז כרגע אני עדיין מנסה לראות איזה קורסים יהיה הכי קל ללמוד בלי להגיע אליהם בכלל. (ואם יש למישהו ספרי לימוד או סיכומים, זו הצ’אנס שלו לעשות מעשה טוב!)

כל המצב מזכיר לי את הסיטואציה שמציירים ציור ואז מחליקים טיפה עם העט, ובניסיון לתקן רק מחמירים את המצב, וכל נגיעה רק הורסת עוד ועוד, עד שהציור כולו מקבל חלק חדש וצבוע כולו, שלא תוכנן מראש, רק כדי להתגבר על הטעות המקורית.

חוץ מזה גיליתי גם את ה”אתר” האדיר, אם אפשר לקרוא לו “אתר”, של psicho567, שהוא בעיניי באמת משהו נפלא (גם אם עשוי בצורה ערבית למדי) [הממ, האם יש פסול בלכנות עבודה עקומה ‘ערבית’? הרי יש גם בדיחות על פולנים, מרוקאים, גרמנים ואמריקאים, וגם איתם אין לי בעיה. טוב, נקודה למחשבה]. בצבא שלי זו הייתה לעיתים הגישה – נעשה משהו בצורה עקומה, ונלך עם הראש בקיר, אבל פשוט נלך מספיק חזק ונעבוד מספיק קשה שהכל יהיה בסדר בסוף. נראה שהאתוס הצבאי לא נעלם בינתיים באוניברסיטה, לא בהשקפת העולם של התלמידים לנושא, וגם לא בנבכי הבירוקרטיה.

מי שלומד פסיכולוגיה, כדאי לו להכיר את psicho567 (שאני גיליתי אותו רק משיחה אקראית עם תלמידת פסיכולוגיה נוספת, במסדרון). מי שרוצה מוזמן לשאול אותי, או אפילו ביתר קלות:

http://www.lmgtfy.com/?q=psicho567

הלימודים בפתח. היום (למעשה, ברגע זה) אני נוסע לת”א לחתונה של אבנר ומירה (שגם לא ראיתי אותו מאז שחזרתי לארץ, ויהיו גם עוד חברים מהצבא, וזו בכלל סיבה למסיבה). בחמישי אני אסע להורים בחיפה, ובמוצ”ש כנראה אחזור כבר לדירה (שבכלל נכנסתי אליה בפועל אתמול וזה ראוי לפוסט בפני עצמו, אבל אח”כ).

ביום ראשון בבוקר מתחיל קורס ההכנה לאינפי (שכולם מאיימים שהוא הדבר הנורא ביותר מאז ש”הארץ” כמעט ביטלו את חלק ב’)  וההיכרות הראשונה עם גבעת רם.

קדימה ברעל.

Dina Zil’s Notes Heaven

עדיין לא הצלחתי לסגור את המערכת שלי ככה שאני אוכל להגיע לכל השיעורים, ונראה שכדאי שאני אלמד ללמוד מסיכומים של אחרים.

בגדול, הייתי מצפה (למעשה, אני עדיין מצפה) מהאוניברסיטה שתספק סיכומים כתובים של כל ההרצאות וכל חומרי הלימוד. גם טקסט, גם מצגת, ואפילו וידיאו. אבל הוג’י ממשיכים לאכזב, ולא נראה שזה עולה על הדעת של מישהו שבמאה ה-21 תהיה לאוניברסיטה העברית בירושלים גישה ששונה במשהו מהתושב”ע שניתנה על הר סיני, למען השם. אפילו היועצת למדמ”ח, פרופ’ אהרונוב – שדווקא ענתה לי לעניין ובמהירות – הציעה שכדי ללמוד את החומר לבד אני אלמד מהספרים של האוניברסיטה הפתוחה. הפתוחה! אוניברסיטה מתחרה! אחחח, הראש.

טוב, לא חשוב. לא התכוונתי לפרוס בפוסט הזה את כל המשנה שלי לגבי איך האוניברסיטה צריכה לייצא את הידע שלה לכל בר בי רב, אלא רק להגיד שכיוון שהתחלתי את המסע שלי להתכונן ללמידה עצמית (כיף, כיף, כיף) נתקלתי באתר המעולה של דינה זיל:

www.notes-heaven.com

שמספק סיכומים של כל ההרצאות. יש עוד כמה אתרים כאלו ואני אחקור גם אותם, אבל לבינתיים אני מתלהב מהאתר של דינה. עוד בתיכון למדתי שהדבר החשוב ביותר בלימודים הוא שתהיה מישהי (איכשהו, זה תמיד מישהי) שתסכם את הכל ותוכל לצלם ממנה את החומר לקראת המבחן. ואגב, טיפ לגבי האתר של דינה (שחומר של שנה א’ במדמ”ח מופיע שם תחת ה-Archive) – ניסיון לפתוח את ה-PDFים בתוך הבראווסר שלכם סביר שלא יצליח, כי גודל כל קובץ עשרות מגה-בייטים. הפתרון הוא להוריד למחשב (כפתור ימני על הלינק + להוריד) ולפתוח עם אקרובט רידר החינמי (שכנראה נמצא על המחשב שלכם בכל מקרה).

עוד לא התחילה השנה, וכבר אני חב תודה לדינה ולמאמצה האלטרואיסטי שעזר ויעזור לתלמידים רבים כ”כ. 🙂

למה יהודים טובים כותבים פוסטים ביום כיפור

למה יהודים טובים כותבים פוסטים ביום כיפור

אני לא דתי. אני לא מאמין באלוהים, לא מקיים את מצוות התנ”ך, וחברים ומכרים גם לא היו מגדירים אותי כאדם ‘מסורתי’; לפחות לא לפי ההגדרה המקובלת כיום. עם זאת, אני כן מקיים את רוב חגי ומועדי ישראל. לא את כולם, אבל את אלו שכן – אני מקיים בקנאות. לא יעלה על הדעת פסח, למשל, בלי סדר גדול. סדר שבמהלכו קוראים את כל ההגדה (כן, גם את החלק שאחרי האוכל), שרים את כל השירים, ומחביאים בו את האפיקומן. לא תעלה על הדעת חנוכה בלי טקס הדלקת נרות גדול ובלי לשיר את כל השירים.

מצד שני, אני לא שומר שבת. לא שומר כשרות. וביום כיפור, לרוב המשפחה שלי ואני נוסעים לכנרת ועושים קמפינג. ועל האש. למה? כי החג הזה אף פעם לא באמת היה חשוב בבית, וזה החג היחיד שבמהלכו לא צפוף מדי בכנרת ואפשר ליהנות כמשפחה. וערך המשפחה, לפחות בעיני(נו), יותר חשוב מלהתפלל למי שנמצא-לא-נמצא שם למעלה.

אז איך מאזנים בין השניים האלה? למה לטרק בהרים של צ’ילה סחבתי חנוכייה, נרות, וניירות עם המילים לכל תשעת הבתים של “מעוז צור”? למה בלה-פאז, בירת בוליביה, התרוצצתי בין בית חב”ד לקהילה היהודית להוסטל שבו ישנו, כדי לארגן סדר פרטי במהלכו שרנו את כל השירים (לעיתים יותר מפעם אחת, אם היה ויכוח על המנגינה)?

הפיתרון פשוט: יהדות חילונית. בתפיסה שלי, המשמעות של כל החגים ומועדי ישראל איננה זהה ואיננה שווה, וזאת משום המקור של החגים.

כאמור, אני לא מאמין באלוהים. אבל אני כן מאמין בעם היהודי (מבלי להיכנס לדיון כרגע על משמעות היהדות) כ’עם’/’לאום’ שמקיים כבר שנים ערכים תרבותיים קולקטיבים, וההווה שלי הוא המורשת שלו, לטוב ולרע. והחגים שאני ‘אוהב’ – אם לדייק, החגים שאני מוצא חשיבות וערך בחגיגות שלהם – הם החגים שגם מציינים את המורשת התרבותית, וגם מציינים אותה בצורה שהיא בהתאם לתפיסה שלי של רוח היהדות. בחנוכה, למשל, חוגגים את מאבק היהודים בכובש זר וממיר; בפסח חוגגים את יציאתנו כעם ‘מעבדות לחרות’. אפילו חשוב מכך, עצם החגיגה של חגים אלו היא בעלת מאפיינים שמקדשים את הערכים שחשובים לי: משפחה וקהילה. היסטוריה. ביחד. זה מה שחשוב.

ביום כיפור, עיקר הדגש הוא על ‘בין אדם למקום’, עיקרון שבעיניי כחילוני הוא פשוט שגוי. (ואולי במקום ‘חילוני’ מלשון ‘חול’, אגדיר את עצמי כ’נאור’?)  יותר מאשר שהוא שגוי – הוא עיקרון, וחג, שכופים עליי, כפי שהמגזר הדתי כופה עליי שלל גזירות אחרות. הוא חג מרגיז; עוד נקודה על הקו הארוך של “למה אתה לא יהודי טוב יותר” שבערך חצי מהמדינה מנסה לחנך אותי אליו. אך האמת היא שאני כן יהודי טוב. אני חי את חיי וחוגג את מועדיי בהתאם למסורת שלי, למסורת של משפחתי, ולמסורת היהודית. אמונה באלוהים איננה מקנה עליונות דתית או תרבותית ואיננה מקנה זכות לאחר לשפוט את יהדותי בהתאם לסטנדרטים שלו. נהפוך הוא: עוד ערך מהמסורת היהודית הוא ערך הפלורליזם וערך ההתדיינות והפרשנות השונה לערכים ולמנהגים – בדיוק מה שאני עושה כאן, באחד ממועדי ישראל.

אני לא טוען שאני יהודי טוב יותר, כי אני מקבל גם את הגישה והפרשנות של אחרים ליהודים, ונותן להם לחיות את חייהם. ובזאת, כמובן, אני מקיים את “ועשית לרעך כמוך”, והיא כל התורה כולה, לפי הלל הזקן (להבדיל מהלל הצעיר, בן-דודי בן השנתיים). אני עושה לרעיי כמוני ונותן להם לקיים את מנהגיהם. אני אף מכבד אותם ונמנע – לפחות השנה – מלבצע כל פעילות אשר תכונה ‘מתריסה’, כגון (אללה יסתור) לנסוע באוטו בכביש ציבורי, “בחג הקדוש של היהודים”.

אז השנה עדיין נמשיך את ה’מסורת’ (אם אפשר לקרוא למשהו שכופים עליך, חוקית או חברתית, ‘מסורת’) של השביתה ביום כיפור. אבל אני אראה סרטים, ואוכַל אוכֶל, וא’צוטט בפייסבוק, ואתפלסף על מהות היהדות, ואפרסם את הפוסט בנושא בבלוג שלי. דווקא בכיום כיפור, למען יראו, ייראו, ויעשו לרעיהם כמוני.

אני יהודי טוב, ואני כותב פוסט ביום כיפור.

אני לא דתי. אני לא מאמין באלוהים, לא מקיים את מצוות התנ”ך, וחברים ומכרים גם לא היו מגדירים אותי כאדם ‘מסורתי’; לפחות לא לפי ההגדרה המקובלת כיום. עם זאת, אני כן מקיים את רוב חגי ומועדי ישראל. לא את כולם, אבל את אלו שכן – אני מקיים בקנאות. לא יעלה אצלי על הדעת פסח, למשל, בלי סדר גדול. סדר שבמהלכו קוראים את כל ההגדה (כן, גם את החלק שאחרי האוכל), שרים את כל השירים, ומחביאים בו את האפיקומן. לא תעלה על הדעת חנוכה בלי טקס הדלקת נרות גדול ובלי לשיר את כל השירים.

מצד שני, אני לא שומר שבת. לא שומר כשרות. וביום כיפור, לרוב המשפחה שלי ואני נוסעים לכנרת ועושים קמפינג. ועל האש. למה? כי החג הזה אף פעם לא באמת היה חשוב בבית, וזה החג היחיד שבמהלכו לא צפוף מדי בכנרת ואפשר ליהנות כמשפחה. וערך המשפחה, לפחות בעיני(נו), יותר חשוב מלהתפלל למי שנמצא-לא-נמצא שם למעלה.

אז איך מאזנים בין השניים האלה? למה לטרק בהרים של צ’ילה סחבתי חנוכייה, נרות, וניירות עם המילים לכל תשעת הבתים של “מעוז צור”? למה בלה-פאז, בירת בוליביה, התרוצצתי בין בית חב”ד לקהילה היהודית להוסטל שבו ישנו, כדי לארגן סדר פרטי במהלכו שרנו את כל השירים (לעיתים יותר מפעם אחת, אם היה ויכוח על המנגינה)?

הפיתרון פשוט: יהדות חילונית. בתפיסה שלי, המשמעות של כל החגים ומועדי ישראל איננה זהה ואיננה שווה, וזאת משום המקור של החגים.

כאמור, אני לא מאמין באלוהים. אבל אני כן מאמין בעם היהודי (מבלי להיכנס לדיון כרגע על משמעות היהדות) כ’עם’/’לאום’ שמקיים כבר שנים ערכים תרבותיים קולקטיבים, וההווה שלי הוא המורשת שלו, לטוב ולרע. והחגים שאני ‘אוהב’ – אם לדייק, החגים שאני מוצא חשיבות וערך בחגיגות שלהם – הם החגים שגם מציינים את המורשת התרבותית, וגם מציינים אותה בצורה שהיא בהתאם לתפיסה שלי של רוח היהדות והערכים שלי באופן שלי. בחנוכה, למשל, חוגגים את מאבק היהודים בכובש זר וממיר; בפסח חוגגים את יציאתנו כעם ‘מעבדות לחרות’. אפילו חשוב מכך, עצם החגיגה של חגים אלו היא בעלת מאפיינים שמקדשים את הערכים שחשובים לי: משפחה וקהילה. היסטוריה. ביחד. זה מה שחשוב.

ביום כיפור, עיקר הדגש הוא על ‘בין אדם למקום’, עיקרון שבעיניי כחילוני הוא פשוט שגוי. (ואולי במקום ‘חילוני’ מלשון ‘חול’, אגדיר את עצמי כ’נאור’?)  יותר מאשר שהוא שגוי – הוא עיקרון, וחג, שכופים עליי, כפי שהמגזר הדתי כופה עליי שלל גזירות אחרות. הוא חג מרגיז; עוד נקודה על הקו הארוך של “למה אתה לא יהודי טוב יותר” שבערך חצי מהמדינה מנסה לחנך אותי אליו. אך האמת היא שאני כן יהודי טוב. אני חי את חיי וחוגג את מועדיי בהתאם למסורת שלי, למסורת של משפחתי, ולמסורת היהודית. אמונה באלוהים איננה מקנה עליונות דתית או תרבותית ואיננה מקנה זכות לאחר לשפוט את יהדותי בהתאם לסטנדרטים שלו. נהפוך הוא: עוד ערך מהמסורת היהודית הוא ערך הפלורליזם וערך ההתדיינות והפרשנות השונה לערכים ולמנהגים – בדיוק מה שאני עושה כאן, באחד ממועדי ישראל, שבהתאם לתפיסת העולם שלי – שהיא בדיוק יהודית, ואף חובש-כיפה לא זכאי לטעון אחרת – איננו חשוב כלל וכלל.

אני לא טוען שאני יהודי טוב יותר, כי אני מקבל גם את הגישה והפרשנות של אחרים ליהודים, ונותן להם לחיות את חייהם. ובזאת, כמובן, אני מקיים את “ועשית לרעך כמוך“, והיא כל התורה כולה, לפי הלל הזקן (להבדיל מהלל הצעיר, בן-דודי בן השנתיים וחצי). אני עושה לרעיי כמוני ונותן להם לקיים את מנהגיהם. אני אף מכבד אותם ונמנע – לפחות השנה – מלבצע כל פעילות אשר תכונה ‘מתריסה’, כגון (אללה יסתור) לנסוע באוטו בכביש ציבורי, “בחג הקדוש של היהודים”.

אז השנה עדיין נמשיך את ה’מסורת’ (אם אפשר לקרוא למשהו שכופים עליך, חוקית או חברתית, ‘מסורת’) של השביתה ביום כיפור. אבל אני אראה סרטים, ואוכַל אוכֶל, וא’צטט בפייסבוק, ואתפלסף על מהות היהדות, ואפרסם את הפוסט בנושא בבלוג שלי. דווקא בכיום כיפור, למען יראו, ייראו, ויעשו לרעיהם כמוני.

אני יהודי טוב, ואני כותב פוסט ביום כיפור.

(נכתב בערב יום כיפור 2009, ‘תש”ע’ למניינם)

Yo la practicaré, Google la traducirá

קטע בספרדית, ולאחריו תרגום של גוגל-טרנסלייט בעברית.

Entonces, como que ya vieron, lo que pasa es que me gustaría guardar mi español, y por eso tengo que practicarla. Lo que creo que voy hacer es escribir, a veces (por lo menos de vez en cuando) un poco en español, y así, mejor que nada.

La historia hoy es que encontré mi buen amigo Dor. El volvío de Europa despues de dos meses de viaje, y nos encontramos por la primera vez desde yo me fui a mi viaje, hace como diez meses. Estabamos hablando y naturalmente despues de un rato la conversacion empezaba llegar a cosas como mujeres, y tambien hablabamos de idiomas (Dor aprende alemán y yo tambien). Quize mostrar a Dor que porque ya me fui de Sudamerica hace casi tres meses, ya estoy olvidando las palabras que he aprendido…. que pena! Por ejemplo – estaba deciendo a el – aun les recuerdo las diferentes palabras como tetas (“tits” en ingles) o pechos (“breasts”) , pero ya no lo sé como decir chest. Que lastima, dije a el, ya olvidé palabras tan importas…. Pero ahora, y volví a casa (como que ahora estoy aprendiendo Alemán, en mi cabeza quiero decir: nach Haus) y comprobé en ´´Google Translate´´ y tambien en mi buen dicconario (Collins. sehr gut) y aprendí que la unica palabra por “chest” es…. pecho. Entonces, lo que pasa no es que no sabí la palabra otra, es que no hay!

Creo que personas que no pueden leer español tambien puedan leer este, pero no creo escribir y traducir todo… entonces tuve una buena idea – voy a usar las servicios de lo mismo Google Translate, y voy a poner las resultas (en Hebreo) aqui mismo! Claro que Google van tener equivocaciónes, pero esos tambien pueden ser chistosos….

(abajo – la traduccion de Google Translate a Hebreo…)

(להלן תרגום של גוגל-טרנסלייט לקטע הנ”ל)

“ואז, כמו שכבר ראיתי, מה שקורה זה אני ישמור ספרדית שלי, אז אני צריך לתרגל את זה. מה אני חושב שאני הולך לעשות זה לכתוב, לפעמים (לפחות לעתים) קצת בספרדית, וכך יותר טוב מכלום.

הסיפור של היום הוא כי מצאתי חבר טוב שלי דור. הוא חזר לאירופה אחרי חודשיים של נסיעה, נפגשנו בפעם הראשונה מאז שיצאתי לטיול שלי, אין כמו עשרה חודשים. דיברנו ובאופן טבעי אחרי כמה זמן השיחה התחילה להגיע דברים כמו נשים, ואנחנו גם דיבר על שפה (דור ואני לומד גרמנית מדי). דור אולי זה מראה כי עזבתי דרום אמריקה במשך כמעט שלושה חודשים, אני שוכחת את המילים למדתי …. Pena que! לדוגמה – היה deciendo על – אף שאני זוכר את המילים שונות כמו ציצים ( “ציצים” באנגלית) או השדיים (שדיים), אבל כבר לא יודעת איך להגיד את החזה. אבוי, אמרתי לו, ושכח מילים כל כך אכפת …. אבל עכשיו, חזרתי הביתה (כמו עכשיו אני לומד גרמנית, אני מתכוון בתוך הראש שלי: Haus nach) ומצא ב-Google Translate””and גם dicconario טוב שלי (בטן Collins. sehr) ו נודע כי רק מילה על החזה “” הוא …. חזה. אז מה שקורה זה שהוא יודע את המילה אחרות היא שאין!

אני חושב שאנשים לא יכולים לקרוא ספרדית גם יכול לקרוא את זה, אבל אני לא לכתוב ולתרגם … אז היה לי רעיון טוב – אני להשתמש בשירותים כמו Google Translate, ואני אשים את התוצאה (ב עברית) כאן! של כמובן, גוגל יעשו טעויות, אבל אלה יכול להיות גם מצחיק ….“

לא יודע מה לעשות עם עצמי

הבוקר הפנמתי סופית את המסקנה המוזרה שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ליתר דיוק, אני לא יודע מה אני מחפש עכשיו, ומה הייתי רוצה.

‘היסטורית’, אם אפשר לקרוא לכנות כך את תקופת הזמן הקצרה שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי טוב כשהייתה לי מטרה מרכזית אחת. זה גם היה לי נוח רגשית ונפשית, וגם פרקטית כך ידעתי להתמקד ולהתמודד, לרוב לטובה, עם אותה מטרה. לקראת הבגרויות בתיכון, נניח, היה די ברור שהן בבות העין, והן באמת הלכו מצוין. התיכון הוא כבר היסטוריה עתיקה, אבל הצבא (אשר אינו כזה מזמן עבור סחבק) הוא דוגמא טובה ופשוטה יותר. בצבא היה לי חשוב להפיק מעצמי את המקסימום בהקשר הצבאי ואני מרגיש (והרגשתי) שעשיתי את זה.  מטרה אחת ועומדים בה: צ’ק (אחח, כמה צבאי).

לאורך הצבא הגיעו מטרות משניות, שכל אחת בזמנה נראיתה לי כסוגייה מכוננת; או לכל הפחות – הסוגייה המרכזית שעומדת על הפרק באותו רגע נתון. לשכור דירה, לגור ולבלות בת”א. לעשות פסיכומטרי. ללמוד ספרדית. כל פעם שהייתה מטרה בודדת אחת, ידעתי להתפקס עליה ולרוב להתמודד בצורה משביעת רצון. מיד לאחר הצבא הגיע “הטיול הגדול”, ממנו חזרתי (בגופי, אם לא ברוחי) לפני מספר שבועות. גם בו, לאורך 14 מדינות ו-3 יבשות, הרגשתי שעשיתי את מה שרציתי והייתי צריך, וחזרתי מסופק. ושבע.

שבע מלטייל. וגם שבע, נפשית ורגשית. לא אטען שראיתי ועשיתי את כל מה שיש לראות, אבל חוויתי מספיק שהפרספקטיבה שלי השתנתה, ועכשיו אני פשוט שבע. אולי זה שורש העניין ועצם הבעיה. יש שיגידו שכל ההרהורים האלה הם חלק מההתמודדות עם החזרה לארץ ו’לחיים האמיתיים’. כי עכשיו, בניגוד לבעבר, אין לי מטרה אחת להתפקס עליה. פשוט…. חיים. ואני לא יודע איך להתמודד עם זה. מה עושים?

מזל שעוד לא סיימתי את המסלול ה’מוגדר מראש’ של תיכון-צבא-חו”ל-אוניברסיטה. מזל גם שהארכתי את הצבא בשנתיים ועשיתי טיול של כשנה בחו”ל; כך אני יכול לדחות עוד קצת ועוד קצת את אי-הודאות המוחלטת, שודאי תהיה עוד יותר גרועה מעכשיו.

מרגע שחזרתי לארץ, כבר אין לי ‘מטרה’ (נניח ובטיול ניתן היה להגדיר את הטיול כ’מטרה’). אמנם, איפושהו בין ‘ברור לי’/ל’החלטתי’ שאני מתחיל ללמוד (מה שפתח עולם שלם של החלטות אחרות – מה ללמוד ואיפה, אבל נעזוב את עכשיו, וממילא התייחסתי לזה רק אתמול). האם הלימודים עכשיו הם ‘מטרה עיקרית’? אולי השאלה היא בכלל לא על הלימודים עצמם, אלא על היחס שלי לאיזון בין ‘מטרה’ (ואולי אפילו ‘הצלחה’, בהגדרתה המקצועית-כלכלית) לבין ‘חיים’? האם הלימודים הם כל החיים עכשיו? העיקר? מה עוד אני מחפש?

חלק מהעניין הוא שגם בתחום ה’חיים’ אין ממש מטרה מוגדרת. על רגל אחת, באתי על סיפוקי בשנה האחרונה בהיבט הרוחני, החברתי, ואפילו הרומנטי. נגמר לי כמעט כל הכסף, אבל אין שום דבר שאני רוצה. האם אני הולך ללמוד כדי להעשיר את הנפש והרוח? כדי לרכוש מקצוע ואז לעבוד בו? עד כמה חשובים לי הציונים? האם ההכרה הרציונלית שכדי לספק את האגו שלי אני חייב ציונים גבוהים, תשנה בכלל את גישתי בפועל?

תגובות אוטומטיות (מה שמכונה באנגלית knee-jerk reactions) רגשיות גורמות לי להרהר מחדש בכל פעם שאני שומע על חבר נוסף מהיחידה שבמקום ללמוד הולך להיי-טק ועושה המון כסף. אולי מקומי שם? הרי ידוע שכסף זה טוב. אולי זה מה שאני צריך לחפש, ולהשיג, וזה מה שיעשה אותי שמח? אבל אני בכלל לא צריך עוד הרבה כסף. אין שום דבר שאני באמת צריך או רוצה. אולי אני צריך לרדוף אחרי שמלות? גם זה פתרון להרהורי תכלית שעבד ועובד כבר אלפי שנים. אולי אני צריך תחביב, להשקיע בו את כל מרצי? FarmVille, אולי? האם זוהי התשובה העגומה לתהיות הקיום שלי?

פעם אם הייתי מסיים את הצלחת ואומר ‘תודה’ זה היה מספיק לסובבים ולכן מספיק גם לי. ככל שהשנים עוברות ה’מטרה’ נראית פחות ברורה, ולכן היכולת שלי לענות עליה – או אפילו לדעת האם עניתי עליה – הולכת ומתעמעמת. בהחלט לא מצב רצוי. לעזאזל, איפה חוברת ההוראות לחיים?

מזל שאני הולך ללמוד פסיכולוגיה.

אני הולך ללמוד פסיכולוגיה ומדמ”ח

‮סוף-סוף, אחרי הזדחלות בירוקרטית מביכה שעלתה לי בבריאות, קיבלתי היום תשובה סופית מאחת התוכניות באוניברסיטה ואני יכול באופן רשמי לפתוח את שנת הלימודים בידיעה שאני, סלע רפאלי, ת”ז 200112720, מתחיל שנה א’ בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. (להלן: הוג’י)

‮פסיכולוגיה תמיד אהבתי. יותר מזה, תמיד חשבתי – ואני עדיין מחזיק בדעה – שלמעשה, כולם אוהבים פסיכולוגיה, גם אם לאו דווקא בצורה שמצדיקה לימוד אקדמי של הנושא. מי לא מנתח את התנהגות חברו, פוסק בעניינים ש’בינו לבינה’, ומהרהר מדוע יש דברים שמרגיזים אותו יותר מאחרים? כולם אוהבים ‘שיחות סיינפלד’ וכולנו חיות חברתיות. אני במיוחד אוהב לנתח התנהגות חברתית – יש שיגדירו זאת פשוט “לרכל”. לקחתי מספר קורסים באוניברסיטה הפתוחה (מבוא לפסיכולוגיה, מבוא לסטטיסטיקה א’, ופסיכולוגיה חברתית) והם קסמו לי.

‮ לפחות היום, אני לא רואה את עצמי עובד בפסיכולוגיה (אם כי במשפחה המורחבת יש הרבה פסיכולוגים). הנושא רק מעניין אותי ובא לי לדעת עליו יותר. אני גם בדיעה שאין טעם ללמוד באוניברסיטה מקצוע שאינו מעניין אותך; זה גם חבל וגם יהיה הרבה יותר קשה. הלקח האחרון הופנם סופית בעקבות פרישתו של חברי אור לאחר שנה בהנדסת מערכות מידע בטכניון – ידעתי שאם אני לא אלמד משהו שאני אוהב, אני אשבר.

‮ אומרים שפסיכולוגיה זה ‘נורא תחרותי’, עקב הצורך בציון גבוה מאוד להתקבל לתואר שני, וזאת כדי להיות מוכר ע”י מוסד הפסיכולוגים הישראלי ולעבוד כפסיכולוג קליני. אני כאמור לא חושב שאהיה פסיכולוג קליני (נו, אלה עם הספה), אבל חשוב שיהיה ציון גבוה. למה? ככה.

‮מחשבים אף פעם לא אהבתי. לא בכיתה ח’ כשההורים שלי הכריחו אותי ללכת לקורס תכנות בטכניון, לא כשעשיתי בגרות מביכה ברמתה במדעי המחשב, ולא כששירתתי 5 שנים במודיעין (שם עבדתי עם מפתחי תוכנה, אבל לא עסקתי בעצמי במלאכה שניתן להגדירה כ’מדעי המחשב’). למעשה, גם לא תכננתי ללמוד מדעי המחשב. הייתי בחו”ל בשנה שקדמה לפתיחת שנה”ל וביקשתי מההורים שירשמו אותי לפסיכולוגיה ולכלכלה. אבא החזיר תשובה אחרי כמה ימים: אין שום בעיה, רשמנו אותך לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב.

‮ למה עשית ככה, אבא? אתה הרי יודע שאני שונא מחשבים ושונא את מדעי המחשב.

‮ עדיף ככה, בן. במדעי המחשב רמת המתמטיקה גבוהה יותר, כך שאם תרצה להחליף לכלכלה לא יהיו לך בעיות. להחליף בכיוון ההפוך – קשה יותר.

‮ אני הייתי באמצע מסע ראיית העולם שלי – מסע ממנו לא חזרתי כשאני חושב שאני קיפוד, אבל שיניתי בעקבותיו את הגישה שלי למדינה, לעולם, ובעיקר הבנתי שאני לא באמת יודע מה אני רוצה. אז שיהיה, חשבתי – אם אני ממילא לא סגור על מה אני רוצה, ניתן להורים לקבוע. לא הייתי בן טוב ולא הלכתי ללמוד רפואה או משפטים ואפילו לא הנדסה (וע”ע ‘אור’) – לפחות נלמד מדעי המחשב ונרָצה את אבא, אם אני ממילא לא יודע מה אני רוצה. ואולי אני אלמד לאהוב את זה, כמו שלמדתי לאהוב דברים רבים שחשבתי שאני אשנא (ובראשם את התפקיד הראשי שניהלתי בצבא). מחשבים, יותר מפסיכולוגיה, הוא לפחות משהו שאפשר גם ‘למצוא איתו עבודה’, כמו שאומרת הקלישאה (שאני לא ממש מאמין בה, אבל עדיף לא להאמין בה כשלומדים מדמ”ח).

‮ ואיך זה מסתדר עם השבועה שנשבעתי לעצמי, ללמוד רק משהו שאני אוהב? זה לא מסתדר. איפושהו בין זה ש’נכנעתי’ ואני הולך ללמוד משהו ‘פרקטי’ (אחח, אני שונא את ההגדרות הטיפשיות האלו), לבין זה שהבנתי שאני לא באמת יודע – לא לכאן ולא לכאן – מה אני רוצה ומה אני אוהב, אז שיהיה, מדעי המחשב, יהיה בסדר.

‮ אומרים שמדעי המחשב זה ‘נורא קשה ועמוס’, במיוחד שנה א’. מבניית מערכת השעות זה נראה ככה.

‮אז עכשיו אני רשום – ועומד להתחיל ללמוד – מדעי המחשב ופסיכולוגיה. חוגים בלי קורסים חופפים, בקמפוסים שונים (פסיכולוגיה בהר הצופים, מדמ’ח בגבעת רם), עם מנטליות ואוריינטציה שונות לגמרי. כבר מהרגע הראשון זה מזמן לי אתגרים לא צפויים. בניית מערכת השעות, לדוגמא, לא מאפשרת לכל הקורסים להתקיים במקביל; אפילו לא לקורסי החובה. קורסי החובה בפסיכולוגיה נערכים רק ביום א’, כך שבאותו יום אינני יכול ללמוד גם מדמ”ח; התוצאה היא שגם במדמ’ח קורסי החובה עולים זה על זה, ואין אפשרות להגיע לכל ההרצאות, גם לו הייתי ממש רוצה. שיט. (את הפירוט אני כבר אכתוב בפוסט על כל מקצוע בנפרד)

‮בכלל, מאנשים רבים אני שומע על כמה השילוב הזה מוזר ונשמע עמוס. האמת שפעם הייתי מציג עמדה אחרת (שבעברית תקנית ניתן להגדיר אותה כ’יהירה’), אבל היום (למרות היהירות, שאף אחד לא טוען שנעלמה) אני מודה שאני קצת לחוץ לקראת ההתחלה – או אולי ראוי לקרוא לזה ה’חזרה’ – ללימודים. מאז שסיימתי תיכון לא עסקתי בפעילות ‘לימודים’ אינטנסיבית. הדאגות שלי הן למרות העובדה שכל מי ששומע אותי משתף את חששותי אלו קובע שאין לי מה לדאוג – שאני הרי טוב בלימודים, וכל זה. אכן יש לי טרק רקורד מרשים; בתיכון דברים באו יחסית בקלות; הפסיכומטרי הלך מצוין גם בלי קורס; ספרדית שוטפת וגרמנית בסיסית למדתי לאחרונה מספרים. אבל גם אלו מתגמדים – לפחות בעיני רוחי – למול אינפי1 ויסודות ביולוגים של ההתנהגות. שהרי גדולים וטובים כבר הלכו כאן לפניי בכל אחד מהמסלולים, ומכולם רק שמעתי קשה קשה, עמוס עמוס.

‮ועל כך לא נותר אלא לומר: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. ברינג איט און; הגיע הזמן לגלות ממה אני עשוי.

‮סוף-סוף, אחרי הזדחלות בירוקרטית מביכה שעלתה לי בבריאות, קיבלתי היום תשובה סופית מאחת התוכניות באוניברסיטה ואני יכול באופן רשמי לפתוח את שנת הלימודים בידיעה שאני, סלע רפאלי, מ”א [כבר לא רלוונטי], מתחיל שנה א’ בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. (להלן: הוג’י)

פסיכולוגיה תמיד אהבתי. יותר מזה, תמיד חשבתי – ואני עדיין מחזיק בדעה – שלמעשה, כולם אוהבים פסיכולוגיה, גם אם לאו דווקא בצורה שמצדיקה לימוד אקדמי של הנושא. מי לא מנתח את התנהגות חברו, פוסק בעניינים ש’בינו לבינה’, ומהרהר מדוע יש דברים שמרגיזים אותו יותר מאחרים? כולם אוהבים ‘שיחות סיינפלד’ וכולנו חיות חברתיות. אני במיוחד אוהב לנתח התנהגות חברתית – יש שיגדירו זאת פשוט “לרכל”. לקחתי מספר קורסים באוניברסיטה הפתוחה (מבוא לפסיכולוגיה, מבוא לסטטיסטיקה א’, ופסיכולוגיה חברתית) והם קסמו לי.

לפחות היום, אני לא רואה את עצמי עובד בפסיכולוגיה (אם כי במשפחה המורחבת יש הרבה פסיכולוגים). הנושא רק מעניין אותי ובא לי לדעת עליו יותר. אני גם בדיעה שאין טעם ללמוד באוניברסיטה מקצוע שאינו מעניין אותך; זה גם חבל וגם יהיה הרבה יותר קשה. הלקח האחרון הופנם סופית בעקבות פרישתו של חברי אור לאחר שנה בהנדסת מערכות מידע בטכניון – ידעתי שאם אני לא אלמד משהו שאני אוהב, אני אשבר.

אומרים שפסיכולוגיה זה ‘נורא תחרותי’, עקב הצורך בציון גבוה מאוד להתקבל לתואר שני, וזאת כדי להיות מוכר ע”י מוסד הפסיכולוגים הישראלי ולעבוד כפסיכולוג קליני. אני כאמור לא חושב שאהיה פסיכולוג קליני (נו, אלה עם הספה), אבל חשוב שיהיה ציון גבוה. למה? ככה.

מחשבים אף פעם לא אהבתי. לא בכיתה ח’ כשההורים שלי הכריחו אותי ללכת לקורס תכנות בטכניון, לא כשעשיתי בגרות מביכה ברמתה במדעי המחשב, ולא כששירתתי 5 שנים במודיעין (שם עבדתי עם מפתחי תוכנה, אבל לא עסקתי בעצמי במלאכה שניתן להגדירה כ’מדעי המחשב’). למעשה, גם לא תכננתי ללמוד מדעי המחשב. הייתי בחו”ל בשנה שקדמה לפתיחת שנה”ל וביקשתי מההורים שירשמו אותי לפסיכולוגיה ולכלכלה. אבא החזיר תשובה אחרי כמה ימים: אין שום בעיה, רשמנו אותך לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב. למה עשית ככה, אבא? אתה הרי יודע שאני שונא מחשבים ושונא את מדעי המחשב. עדיף ככה, בן. במדעי המחשב רמת המתמטיקה גבוהה יותר, כך שאם תרצה להחליף לכלכלה לא יהיו לך בעיות. להחליף בכיוון ההפוך – קשה יותר.

אני הייתי באמצע מסע ראיית העולם שלי – מסע ממנו לא חזרתי כשאני חושב שאני קיפוד, אבל שיניתי בעקבותיו את הגישה שלי למדינה, לעולם, ובעיקר הבנתי שאני לא באמת יודע מה אני רוצה. אז שיהיה, חשבתי – אם אני ממילא לא סגור על מה אני רוצה, ניתן להורים לקבוע. לא הייתי בן טוב ולא הלכתי ללמוד רפואה או משפטים ואפילו לא הנדסה (וע”ע ‘אור’) – לפחות נלמד מדעי המחשב ונרָצה את אבא, אם אני ממילא לא יודע מה אני רוצה. ואולי אני אלמד לאהוב את זה, כמו שלמדתי לאהוב דברים רבים שחשבתי שאני אשנא (ובראשם את התפקיד הראשי שניהלתי בצבא). מחשבים, יותר מפסיכולוגיה, הוא לפחות משהו שאפשר גם ‘למצוא איתו עבודה’, כמו שאומרת הקלישאה (שאני לא ממש מאמין בה, אבל עדיף לא להאמין בה כשלומדים מדמ”ח).

ואיך זה מסתדר עם השבועה שנשבעתי לעצמי, ללמוד רק משהו שאני אוהב? זה לא מסתדר. איפושהו בין זה ש’נכנעתי’ ואני הולך ללמוד משהו ‘פרקטי’ (אחח, אני שונא את ההגדרות הטיפשיות האלו), לבין זה שהבנתי שאני לא באמת יודע – לא לכאן ולא לכאן – מה אני רוצה ומה אני אוהב, אז שיהיה, מדעי המחשב, יהיה בסדר.

אומרים שמדעי המחשב זה ‘נורא קשה ועמוס’, במיוחד שנה א’. מבניית מערכת השעות זה נראה ככה.

אז עכשיו אני רשום – ועומד להתחיל ללמוד – מדעי המחשב ופסיכולוגיה. חוגים בלי קורסים חופפים, בקמפוסים שונים (פסיכולוגיה בהר הצופים, מדמ’ח בגבעת רם), עם מנטליות ואוריינטציה שונות לגמרי. כבר מהרגע הראשון זה מזמן לי אתגרים לא צפויים. בניית מערכת השעות, לדוגמא, לא מאפשרת לכל הקורסים להתקיים במקביל; אפילו לא לקורסי החובה. קורסי החובה בפסיכולוגיה נערכים רק ביום א’, כך שבאותו יום אינני יכול ללמוד גם מדמ”ח; התוצאה היא שגם במדמ’ח קורסי החובה עולים זה על זה, ואין אפשרות להגיע לכל ההרצאות, גם לו הייתי ממש רוצה. שיט. (את הפירוט אני כבר אכתוב בפוסט על כל מקצוע בנפרד)

בכלל, מאנשים רבים אני שומע על כמה השילוב הזה מוזר ונשמע עמוס. האמת שפעם הייתי מציג עמדה אחרת (שבעברית תקנית ניתן להגדיר אותה כ’יהירה’), אבל היום (למרות היהירות, שאף אחד לא טוען שנעלמה) אני מודה שאני קצת לחוץ לקראת ההתחלה – או אולי ראוי לקרוא לזה ה’חזרה’ – ללימודים. מאז שסיימתי תיכון לא עסקתי בפעילות ‘לימודים’ אינטנסיבית. הדאגות שלי הן למרות העובדה שכל מי ששומע אותי משתף את חששותי אלו קובע שאין לי מה לדאוג – שאני הרי טוב בלימודים, וכל זה. אכן יש לי טרק רקורד מרשים; בתיכון דברים באו יחסית בקלות; הפסיכומטרי הלך מצוין גם בלי קורס; ספרדית שוטפת וגרמנית בסיסית למדתי לאחרונה מספרים. אבל גם אלו מתגמדים – לפחות בעיני רוחי – למול אינפי1 ויסודות ביולוגים של ההתנהגות. שהרי גדולים וטובים כבר הלכו כאן לפניי בכל אחד מהמסלולים, ומכולם רק שמעתי קשה קשה, עמוס עמוס.

ועל כך לא נותר לי אלא לומר: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים, ולקוות שאני עתיד לגלות את עצמי, ולא לטבוע.

כשל חינוכי, לייב

‮מדי פעם רואים בעיתון, או עולה בשיחת סלון, הקובלנה הקבועה נגד החינוך כיום. איך רמת החינוך ירודה, גם בציונים אבל בעיקר הערכים; איך לאף אחד אין היום כבוד – לא לחברו, לא כלפי הממסד ולא כלפי המורה. המסקנה של אותן טענות היא לרוב כמה חשוב להשקיע בחינוך, הילדים הם העתיד, יש לדרוש יותר ולהפסיק להתפשר, וכיו”ב; רק לפני מספר ימים כתב כך סטף ורטהיימר ב”הארץ”. אני כמובן מסכים עם טענה זו (אם כי יקום קורא “הארץ” שירצה שהבן שלו יהיה מורה). הטענה מזכירה לי את ה’מחסור ברופאים’ בארץ עליו דווח לפני כחודש בעיתונות; כפי שהגדירה זאת ידידתי אלינער, סטודנטית לרפואה – ממש אין מחסור בתל-השומר ובארלזורוב; המחסור הוא ברופאים בפוריה ובזיו. מה, למדתי רפואה (והרי זו ‘שליחות’) כדי לגור באיזה חור-תחת בקצה הארץ? יקום הרופא – או אפילו האם הגוש-דנית לרופא – שתסכים ותרצה שהבן שלה ילך ויגור ב”פריפריה”.

‮ עיקר סיפורי מתמקד באנקדוטה עדכנית; מקרה חינוכי שאירע לאחרונה שממחיש את הדרדרות החינוך. המקרה מתרחש בביה”ס התיכון בו למדתי – תיכון “הריאלי בעברי בחיפה”. ‘הריאלי’ קיים מאז 7191, ורשימת בוגריו הארוכה כוללת בין השאר את לסקוב, מקלף, (2 הרמטכ’לים הנוספים), עזר ויצמן, מצנע, ועוד 213(?) נופלים במערכות ישראל. ביה”ס תמיד היה חצי-פרטי (כלומר, ממומן ע”י הורי התלמידים) ובקיצור – בית-ספר ותיק, מהסלתא והשמנה. קמפוס בית הספר גדול-מימדים, ומכיל מספר בנייני כיתות. בניין הכיתות החדש ביותר – אשר מעט גדול יותר, יפה יותר, מודרני יותר – אכלס בד”כ את שכבת כיתות י”ב. השנה, מסיבות שונות, החליטה הנהלת ביה”ס לשנות את ההשמה, וכיתות י”ב הושמו ללמוד בבניין אחר – הבניין אשר לרוב משמש את כיתות י’ – ואילו תלמידי י’ ילמדו בבניין  החדש. על נכונות החלטה זו היתן להסיג(?), אבל מרגע שהתקבלה – כאן מתחיל סיפורנו.

‮ כיתות י”ב (או חלק מתריס/’מנהיג’ שלהם) החליטו, בהפנמה הבוגרת משנותיה של ערך ה’פז”מניקיות’ הצה”לי, שללמוד בבניין שאיננו הבניין החדש ביותר הוא מתחת לכבודם. כתגובה לצו ההנהלה, אשר לכל הדעות ניתן להגדירו רק כ’ברברי’, כיתות י”ב פתחו ב’שביתה’ של הלימודים. כיוון שככל הנראה ‘שביתה’ שקטה לא הספיקה, אותם י”בניקים אשר הנושא יקר לליבם אף החליטו לרגום בביצים את חדר המורים, את הבניין החדש, ואת תלמידי כיתות י’ המסכנים.

‮ כאן, ישאל עצמו הקורא היקר – וכן ההורה, המורה, שר החינוך וכל מי שערכי הנוער והחברה יקרים לו – מה הצעד הבא המתבקש. הנהלת ביה”ס החליטה, מתוך אמונה שקודם כל יש לחנך לערכים, להיכנע מיידית לטרור השמיניסטים ולהעניק להם את מבוקשם. מיד לאחר חג סוכות יתחלפו השכבות בבניינים – כיתות י”ב יעברו ללמוד בבניין החדש, וכיתות י’ לבניין הישן.

‮ מה בעצם נעשה פה? הנהלת ביה”ס נכנעה לפרובוקציה, לאלימות, מצד גוף תלמידים אשר חש מרמור על החלטת הנהלה וניסה (הצליח) לשנות את אותה ההחלטה בכוח. איזה מין מסר חינוכי מועבר פה? שבכוח, אלימות, וטרור אפשר לפתור בעיות. ובקלות. היה פה צ’אנס קלאסי – ממש מתוך ספרי לימוד של חינוך – לחינוך לערכים; לאיתנות של מערכת החינוך אל מול סטדנרט הערכים והצניעות המדרדר תמידית. מה עשה ביה”ס במקרה זה? קרס מיידית אל מול התפרעות של בני-נוער, והעביר בזאת לקח חינוכי מדרגה ראשונה לאלף ומאתיים התלמידים שבו (וכל חבריהם, וכן אל קהל הקוראים): האלימות משתלמת. בכוח ובטרור תשיגו את מה שתרצו. מה למדו אותם י”בניקים? שבפעם הבאה שהם לא מקבלים את מה שהם רוצים, שישתמשו בכוח. שיזרקו ביצים. שיהפכו שולחנות. שיחבטו במישהו. הרי רק ככה משיגים דברים בחיים, לא? גם תלמידי כיתות י’ הנוכחיים למדו לקח חשוב, שלבטח לא ישכחו אותו כאשר הם יגיעו לי”ב, או בעצם ברגע שירצו להשיג דבר כלשהו: רק כוח.

‮ מה היה על ‘הריאלי’ לעשות? כפי שאמר ז’בוטינסקי: יא, בראכאען. כאן המקום של הממסד הלימודי לקום ולהעביר מסר חינוכי: ילדים, שימוש בכוח איננו כלי לגיטימי בחברה. מי שזורק ביצים וחושב שב’טרור’ ישיג את מבוקשו, יחטוף. מי שרוצה לשבות שביתה ‘שקטה’, מוזמן. מי שיעיף ביצים – התלמיד הבא שייתפס בכך – יועף לאלתר מהלימודים. אלימות – לא בבית-ספרנו ולא כדרך משתלמת.

‮ ‘אפס סובלנות’ לאלימות – בדיוק על מקרים כאלו מדובר. נתראה בדקירה הבאה.

‮מדי פעם רואים בעיתון, או עולה בשיחת סלון, הקובלנה הקבועה נגד החינוך כיום. איך רמת החינוך ירודה, גם בציונים אבל בעיקר הערכים; איך לאף אחד אין היום כבוד – לא לחברו, לא כלפי הממסד ולא כלפי המורה. המסקנה של אותן טענות היא לרוב כמה חשוב להשקיע בחינוך, הילדים הם העתיד, יש לדרוש יותר ולהפסיק להתפשר, וכיו”ב. אני כמובן מסכים עם טענה זו (אם כי יקום קורא “הארץ” שירצה שהבן שלו יהיה מורה). הטענה מזכירה לי את ה’מחסור ברופאים’ בארץ עליו דווח לפני כחודש בעיתונות; כפי שהגדירה זאת ידידתי אלינער, סטודנטית לרפואה – ממש אין מחסור בתל-השומר ובארלזורוב; המחסור הוא ברופאים בפוריה ובזיו. מה, למדתי רפואה (והרי זו ‘שליחות’) כדי לגור באיזה חור-תחת בקצה הארץ? יקום הרופא – או אפילו האם הגוש-דנית לרופא – שתסכים ותרצה שהבן שלה ילך ויגור ב”פריפריה”.

‮ עיקר סיפורי מתמקד באנקדוטה עדכנית; מקרה חינוכי שאירע לאחרונה שממחיש את הדרדרות החינוך. המקרה מתרחש בביה”ס התיכון בו למדתי – תיכון “הריאלי בעברי בחיפה”. ‘הריאלי’ קיים מאז 3191, רשימת בוגריו הארוכה כוללת נשיא, רמטכ”לים, ובכירים אחרים, וכן מאות נופלים במערכות ישראל. ביה”ס תמיד היה חצי-פרטי (כלומר, ממומן חלקית ע”י הורי התלמידים) ובקיצור – בית-ספר ותיק, מהסלתה והשמנה. קמפוס סניף התיכון של בית הספר גדול-מימדים, ומכיל מספר בנייני כיתות. בניין הכיתות החדש ביותר – אשר מעט גדול יותר, יפה יותר, מודרני יותר – אכלס בד”כ את שכבת כיתות י”ב. השנה, מסיבות שונות, החליטה הנהלת ביה”ס לשנות את ההשמה, וכיתות י”ב הושמו ללמוד בבניין אחר – הבניין אשר לרוב משמש את כיתות י’ – ואילו תלמידי י’ ילמדו בבניין  החדש. על נכונות החלטה זו היתן להסיג, אבל מרגע שהתקבלה – כאן מתחיל סיפורנו.

‮ כיתות י”ב (או חלק מתריס/’מנהיג’ שלהם) החליטו, בהפנמה הבוגרת משנותיה של ערך ה’פז”מניקיות’ הצה”לי, שללמוד בבניין שאיננו הבניין החדש ביותר הוא מתחת לכבודם. כתגובה לצו ההנהלה, אשר לכל הדעות ניתן להגדירו רק כ’ברברי’, כיתות י”ב פתחו ב’שביתה’ של הלימודים. כיוון שככל הנראה ‘שביתה’ שקטה לא הספיקה, אותם י”בניקים אשר הנושא יקר לליבם אף החליטו לרגום בביצים את חדר המורים, את הבניין החדש, ואת תלמידי כיתות י’ המסכנים.

‮ כאן, ישאל עצמו הקורא היקר – וכן ההורה, המורה, שר החינוך וכל מי שערכי הנוער והחברה יקרים לו – מה הצעד הבא המתבקש. הנהלת ביה”ס החליטה, מתוך אמונה שקודם כל יש לחנך לערכים, להיכנע מיידית לטרור השמיניסטים ולהעניק להם את מבוקשם. מיד לאחר חג סוכות יתחלפו השכבות בבניינים – כיתות י”ב יעברו ללמוד בבניין החדש, וכיתות י’ לבניין הישן.

‮ מה בעצם נעשה פה? הנהלת ביה”ס נכנעה לפרובוקציה, לאלימות, מצד גוף תלמידים אשר חש מרמור על החלטת הנהלה וניסה (הצליח) לשנות את אותה ההחלטה בכוח. איזה מין מסר חינוכי מועבר פה? שבכוח, אלימות, וטרור אפשר לפתור בעיות. ובקלות. היה פה צ’אנס קלאסי – ממש מתוך ספרי לימוד של חינוך – לחינוך לערכים; לאיתנות של מערכת החינוך אל מול סטדנרט הערכים והצניעות המדרדר תמידית. מה עשה ביה”ס במקרה זה? קרס מיידית אל מול התפרעות של בני-נוער, והעביר בזאת לקח חינוכי מדרגה ראשונה לאלף ומאתיים התלמידים שבו (וכל חבריהם, וכן אל קהל הקוראים): האלימות משתלמת. בכוח ובטרור תשיגו את מה שתרצו. מה למדו אותם י”בניקים? שבפעם הבאה שהם לא מקבלים את מה שהם רוצים, שישתמשו בכוח. שיזרקו ביצים. שיהפכו שולחנות. שיחבטו במישהו. הרי רק ככה משיגים דברים בחיים, לא? גם תלמידי כיתות י’ הנוכחיים למדו לקח חשוב, שלבטח לא ישכחו אותו כאשר הם יגיעו לי”ב, או בעצם ברגע שירצו להשיג דבר כלשהו: רק כוח.

‮ מה היה על ‘הריאלי’ לעשות? כפי שאמר ז’בוטינסקי: יא, בראכאען. כאן המקום של הממסד הלימודי לקום ולהעביר מסר חינוכי: ילדים, שימוש בכוח איננו כלי לגיטימי בחברה. מי שזורק ביצים וחושב שב’טרור’ ישיג את מבוקשו, יחטוף. מי שרוצה לשבות שביתה ‘שקטה’, מוזמן. מי שיעיף ביצים – התלמיד הבא שייתפס בכך – יועף לאלתר מהלימודים. אלימות – לא בבית-ספרנו ולא כדרך משתלמת.

‮ ‘אפס סובלנות’ לאלימות – בדיוק על מקרים כאלו מדובר. נתראה בדקירה הבאה.