Month: October 2009

אני ואתה וברשה

לפני בערך שבעה חודשים שכבתי על החוף בריו דה ז’נירו ושתיתי מיץ מתוך קוקוס שלם. לידי שכב יונתן (“ברשה“),  חבר מקורס קצינים ומהיחידה שדרכינו ביבשת הצטלבו. דיברנו על מה יהיה ‘אחרי הטיול’, כשנחזור לארץ ולפרק הבא – לימודים. יונתן תכנן ללמוד בת”א, והיום הוא אכן רשום ללימודי מדמ”ח+מנהל עסקים, שם. אני תכננתי ללכת לת”א, ובסוף החלטתי ללכת דווקא לי-ם, מסיבות שכבר הוזכרו. השיחה גלשה לנושאים של כלכלה ופרנסה, ויונתן הזכיר את החצי-תוכנית שלו ללמד שיעורים פרטיים כדי לסגור פינות ולטפח את הכיס. התגובה שלי לזה הייתה שטיפה די חריפה, שייצגה את ההתנגדות העזה שלי לקו המחשבה הזה.

צריך להכיר את הרקע. נתחיל מזה שיונתן בא ממה שאפשר לכנות, מבלי להיכנס לפרטים מיותרים, “בית טוב”. זה לא בא להגיד שהוא מיליונר, אבל הוא גדל בלי תחושה של חוסר, וגם היום יש לו – כמנהג בתי-אב רבים בישראל – גב כלכלי מההורים. כיוון שהם גרים באיזור גוש-דן בכל מקרה, הוא יכול גם להמשיך להתגורר בבית במשך תחילת לימודיו, בכל מקרה.

החלק השני הוא שיונתן הוא מרשימת האנשים האוּבּר-מוכשרים שאני מכיר. יחד עם זה שידוע שיש לו את האידיאולוגיה (שכמו מכישורים, אי אפשר להקנות), בעיניי אם הוא יילך למשהו כמו שיעורים פרטיים, זה בזבוז נורא. לא נורא עבור יונתן – אדרבא, כסף זה טוב – אלא בזבוז לשאר ישראל.

ברשה ואיזה מוזר אחד
ברשה ואיזה מוזר אחד על "הר הסוכר" מעל חופי ריו דה ז'נירו, ברזיל

שיעורים פרטיים ‘כל אחד’ יכול ללמד. זה בהחלט כסף טוב. וכסף, כאמור, הוא בפני עצמו טוב. אבל יש דברים יותר גדולים, ואין מי שיעשה אותם. לכולנו יש טענות על המדינה, בצורות שונות. יש הרבה מה לעשות, מה לשפר, ומה לתקן. האנשים שמצפים מהם לתקן, הם בדיוק ברשה. אנשים מוכשרים, שאין להם בעיות גדולות מדי (כלכליות או אחרות) על הראש. בין אם ביטחון, חינוך, תרבות, או כל דבר אחר – עוד 100 שקל לשעה של שיעור פרטי יקנו לך עוד ארוחה במסעדת יוקרה, אבל יש דברים יותר חשובים. ואם ברשה (ושכמותיו) לא יעשו את זה, מי כן יעשה את זה? על מי אנחנו סומכים שירים את הכפפה, ועוד ירים אותה ‘כמו שצריך’? (ראוי לציין שאני חושב שאחד הקוים הכי מקבילים בין ברשה לביני, הוא ששנינו לא סומכים על אף אחד אחר)

כאמור, יונתן השתחרר לאחרונה מקבע-של-עניים (אצלנו, בניגוד לטיס או לקרבי, לא מרוויחים הרבה). אבל אז מה? נחכה עד שנהיה בפנסיה, בלי דאגות כלכליות, לפני שניתן את שלנו לחברה? הרי ברור שזה יהיה מאוחר מדי. גם אם אין לנו (גם לו, גם לי) הרבה כסף, אנחנו לא רעבים ללחם. ואנחנו לא דואגים שנרעב ללחם – בינינו, זה לא עולה אפילו על דעתנו כאופציה. אז דווקא עכשיו, דווקא הוא ואני ואנשים כמונו – מי שהולך ללמד שיעורים פרטיים ולעשות לביתו, זה בזבוז. מי שכך חפץ – שיעשה מה שטוב לו. לי זה יצרום גם עליי, וגם עליו. כמו שאומרים –

Takers may eat well, but givers sleep well

– – – – –

אבל, אלו דיבורים שקל לעשות אותם על החוף בריו דה ז’נירו. אחרי כן רצנו בין גלי-הענק שמעכו אותנו על קרקעית החול בכל פעם. מאז עברו הרבה מים, והיום דיברתי עם יונתן שוב. הוא סיפר שהוא החליט (יחד עם נדב צ., שפעיל מאוד) להתחיל לפעול בכיוון של התנדבות לגיוס אוכלוסיות לשירות לאומי (מתוך אוכלוסיות שבהן הדבר איננו מובן מאליו – זה יכול להיות משתמטים, ערבים, דוסים….). סוגיה זו נוגעת לליבי ואני חושב שהיא ראויה במיוחד: השסע החברתי בישראל (בואו נקרא לילד בשמו, “המצב שהדוסים והערבים שונאים ‘אותנו’, ואנחנו שונאים ‘אותם’) יכול להיאחות במידה ניכרת (ולעזור לכולם) אם אוכלוסיות שהיום לא תורמות את שלהן יתנדבו לשירות לאומי (אישית, אני חושב שכולם צריכים לעשות צבא, אבל נעזוב את זה לבינתיים, כי על שירות לאומי יש יותר קונצנזוס). כלומר – מטרה ראויה ביותר, בטח יותר משיעורים פרטיים. יונתן שאל אם אני מצטרף.

כאמור, יש דיבורים שיותר קל לעשות על החוף בריו דה ז’נירו. מצד אחד, המטרה נעלה. מצד שני, הזמן קצר. לא רק שאין כסף (תזרים מזומנים שלילי כבר זמן רב, ואני חי רחוק-רחוק מהבית), אלא בעיקר שאני בלחץ משנה”ל העומדת בפתח. זה שכל פעם שאני מספר למישהו שאני הולך ללמוד מחשבים-פסיכולוגיה מגיבים לי ב”וואו, התאבדות” לא עוזר לתחושות. במיוחד שנה א’. בלב כבד, אמרתי ליונתן שאני בעד, ואני אשמח לעזור, אבל אני לא חושב שיהיה לי הרבה זמן פנוי להיות מעורב בזה. בכל מקרה נצטרך לתת לשנה”ל להיפתח, ואז לראות. יש דברים שאני יודע שאני ארצה ואהיה (אם נדייק, כבר) מעורב בהם – בתוך האוניברסיטה, ברמת שיפור הנגישות האקדמית לסטודנטים [למה אי אפשר לומר ‘תלמידים’?]. להרים אתר נורמלי יותר לסיכומי פסיכולוגיה, לדוגמא. דברים כאלה. אבל משהו שידרוש נוכחות ‘בשטח’? כרגע אני אהיה מרוצה עם עצמי אם אני אעבור את שנה א’ בשני החוגים. אם יהיה זמן פנוי, אולי אני אעבוד – גם כדי שיהיה קצת כסף, וגם זה יהיה כנראה במשרד הביטחון, שזה בעיניי תמיד היה שליחות, במיוחד אם אני אוכל להמשיך לעבוד על הפרוייקטים שנראו לי חשובים באופן אישי עוד כשהייתי בפנים.

יונתן שטף אותי בחזרה עם אותן מילים, ודי בצדק. אחד בפה ואחד בלב? יכול להיות. יש זמן ומקום לכל דבר, ושנה א’ היא לא הזמן והמקום לעבודת רגליים, אידיאולוגית ככל שתהיה. כדי לעשות דברים רציניים, צריך קודם כל תואר אוניברסיטאי. וכדי שיהיה אחד כזה, צריך להוריד את הראש וללמוד. מה שאני אצליח לעשות מהצד עבור חבריי לספסל, מעולה. מה שלא – ייאלץ בתסכול לחכות. ודווקא פרויקטים אחרים שרציתי, ואפילו כאלו זולים יותר מבחינת זמן, כמו מאמץ לשפר את יחסי הציבור של ישראל באינטרנט – ייאלצו לחכות.

אני יוצא אפס? פייר, יכול להיות. ימים יגידו.

ארוחת שישי ראשונה בדירה

אז היום אכלנו ארוחת ערב שישי ראשונה בדירה. היה אדיר.

כאמור ‘סגרתי’ שבת ראשונה בדירה בי-ם. (העירו לי לאחרונה שאני עדיין מדבר ‘צבאית’; ראוי לציין שבכל חיי הבוגרים גרתי בארץ רק שלושה חודשים שמתוכם לא הייתי בצה”ל) אין זמן מצוין מזה לארח ארוחת שישי.

השותפה העיקרית לארגון הארוחה הייתה כמובן אלה האדירה. המוזמנים בתמונה לעיל, מאלה [פנים מוסתרות] עם סיבוב השעון – אתאר (25, כפר קרא, מדע המדינה); ענת (21, חיפה, פסיכולוגיה); רוית (24, רחובות, תואר שני בפילוסופיה); גיל (24, רחובות, פילוסופיה-כלכלה-מדע המדינה), ג’ייקוב (?, שיקגו, Career-Israel).

אני חושב שזה היה אחד הבישולים הגדולים בחיי – לא זכור לי פעם אחרת שבישלתי ל-7 אנשים. הוא גם מתח את גבולות הציוד של הדירה (מחבתות, סירים, צלחות, כוסות, וסכו”ם בשימוש מקסימלי. לפחות וינוגרד לא יגיד שלא התאמנו) וגם את הכוחות שלי. לרגע, אפילו בלי ילדים, הבנתי מה זה אומר להיות אמא – כמה עבודה יש “מסביב” (וזה עוד בלי החלק של הילדים).

התפריט, אחרי ויכוחים ארוכים עם אלה:

  • שניצלים (או: עוף מטוגן. או בערבית: ג’אג’). 2 חבילות. חצי ברוטב צ’ילי-מתוק, חצי ברוטב BBQ.
  • פירה. חפיסת תפו”א שלמה. עם חמאה, בלי חלב, כן מקולפים, סיר אחד עם בצל-ופטריות-מטוגנים, סיר אחד בלי.
  • סלט ישראלי. עגבניות, מלפפון, חסה. מלח, פלפל, שמן, הרבה חומץ. קערה אחת עם בצל, קערה אחת בלי.
  • בטטה עם שמנת (טוב, את זה אלה הכינה. היה טעים.)
  • שאריות פשטידה שרעות השותפה הביאה (טוב, צריך לסיים את זה כבר מתישהו).
  • יין-הכי-זול-שמצאנו-בסופר. לרגע היה פחד כי נזכרנו שאין לנו בכלל פותחן בקבוקים, אבל אל דאגה – יין כ”כ זול, לא צריך אפילו פותחן. ושתייה קלה.
  • חלה לשבת (סטייל סופר).
  • תה ו-עוגת הבית וקצת ענבים לקינוח, יחד עם שיחה ארוכה על מה בין הר הצופים לגבעת רם, חוץ מדרך בגין.

דיון קצר הרגיע שלאף אחד אין צורך בקידוש, ואפילו הדיון על האם צריך ‘לבצוע’ את החלה או לא הסתיים בסטטוס קוו. כמובן, הדאגות שלא יהיה מספיק אוכל לאורחים הסתכמו בכך שהכנו מספיק אוכל לגדוד, ועכשיו יש שאריות לשבוע. בתקווה. האווירה סופקה ברובהּ בחסות 88FM, שמדי שעה הודיעו לנו גם כי “במזרח ירושלים שקט כעת”.

ב-2 בלילה כולם כבר התפזרו. אלה ואני נשארנו לנקות את [הכמות העצומה של] הכלים, לטאטא ולשטוף את הרצפה, ולשים את השאריות במקרר. עם חיבוק ליד המעלית נתנּו לקרדיטים לרוץ.

תמונות נוספות כאן, ויש כאמור שאריות, אתם מוזמנים. שבת שלום וחג שמח. =)

12 וקצת שעות של היום

יומן אירוע, 8.10.09.
  • ~6:30 – כבר יש אור בחלון ואני מתחיל להתעורפץ (כמו להתעפץ, רק הפוך; כשמתחילים להתעורר. איפה דורבנות כשצריכים אותם?).
  • 7:30 – השעון המעורר מצלצל (גם זה שבפלאפון וגם זה שבשעון היד, שניהם עם סנוּז) ואני גורר את עצמי לקום ומדליק את הדוד. כן, יש לנו רק דוד חשמלי ולא שמש, כי אם יש דבר אחד שלא חסר במדינה הזו – אפילו באמצע אוקטובר בי-ם – זה שמש. בדיקת תקינות קצרה: ישנתי לא רע, כרגיל פחות מכמה שתכננתי, אבל כמות סבירה. עוד יום של בי”ס. אני מדליק את הדוד, אבל בגלל שאני קמצן אני נותן לו לדלוק רק 10 דקות לפני שאני נכנס למקלחת, מהרהר שוב בכמה שזה יהיה רעיון טוב להשיג כבר מגבת לרצפה. נקווה שמישהו מהשותפים קורא את זה.
  • 7:45 – רטוב וקר (טוב, פושר) אך נקי אני מכין לעצמי קערת קורנפלקס וחלב עם הקורנפלקס שעמית השותף קנה, ועם החלב שעמית השותף קנה. מזל שיש שותפים בדירה שלא קמצנים כמוני, אני חושב לעצמי, ומנסה להבין מה החלטנו לגבי השתתפות בתשלום על האוכל. כנראה שהחלטנו להשתתף בהכל, שזה בעצם יהיה הכי מוצלח. עדיין, עד שנחליט את זה סופית, לחלב יש קצת טעם של אשמה.
  • 8:00 – ארוחת בוקר אני לרוב מעביר (או לפחות, כשאני מתעורר בבית ההורים, בחיפה) מעביר יחד עם “הארץ”, מתעדכן על עיקרי ההתפתחויות בישראל ובעולם. גם עם העמדות הפוליטיות החדשות שלי, אין (לי) ספק שהארץ הוא שנות-אור לפני כל עיתון יומי אחר באיכותו. בדירה כמובן שאין לנו “הארץ”, והחיסרון מורגש. אני מעלעל ב”בלייזר” שהבאתי לאורחים, קורא ברציפות בדיחות מספר הבדיחות שהבאתי, וחושב שוב כמה טוב יהיה כשתהיה לנו מדפסת ואז אני אוכל  אוּבּר-יעיל ולקרוא סיכומי פסיכולוגיה שאני אדפיס, בזמן ארוחת בוקר. מצד שני עמית אמר שהוא יעביר את מנוי “הארץ” שלו מהבית לדירה, ואז זה יהיה בכלל טוב. ממממ, ג’לי-גלייזד-הארץ.
  • 8:30 – מתחת לבניין אני פוגש את אלון ק., אלון מ., וברוך (שהוא בעצם בוריס. או הפוך). נוסעים לגבעת-רם, ואלון ק. לוקח את האוטו, למרות שהוא ממשיך משם לת”א ולא נוסע חזרה. גם האוטו שלי (מיצי) נמצא, אבל אנחנו נוסעים ביחד. מנווטים בחסות ההיכרות המוגבלת של כולנו עם י-ם, יחד עם 3 הנסיעות שכבר עשינו לגבעת-רם, ההוראות בכתב-יד מגוגל-מפס, והמדריך “מפה” שלי לי-ם, מ-1995 שלא כולל, למשל, את כביש בגין. נוסעים דרך בגין בכל זאת, ומגיעים תוך רבע שעה, 45 דק’ לפני תחילת השיעור. השיעור, כידוע, הוא קורס ההכנה לאינפי1. ערימה של חבר’ה על הדשא.
  • 8:45 – Socializing בחסות “גם אתה לא הצלחת לפתור את שיעורי הבית מאתמול”? אלון מ. ואני ישבנו על זה עד חצות ללא הצלחה ואז עברנו לדבר על דברים אחרים, כמו בחורות, מקלדות אלחוטיות, ופלוצים. בסושלייזינג יש כבר הרבה מאוד פרצופים מוכרים; למעשה, יותר מפרצופים – שמות, מקומות מגורים, גילאים, חוגים שהם לומדים, עם מי כל אחד לומד. כשהתחלתי את קורס אע”מ עשיתי (מה שזיהיתי רק בדיעבד כ)סוג של תחרות עם עצמי, לראות כמה מהר אני מצליח להכיר את כולם ולדעת פרטים בסיסיים על כל אחד. בינתיים הולך טוב, אם לשפוט לפי כמה שואלים אותי “תגיד, היית בצופים?
  • 9:30 – המורה, ד”ר אלכס, מגיע. מתחילים.
    • שיעור. אני יושב לרוב בין השורה השנייה לשלישית; אין לנו מקומות קבועים אבל לכל אחד וקבוצה (תת-קבוצה! היאח!) של חברים התפתחו הרגלי ישיבה. בסה”כ באולם יש בערך 300 תלמידים, פלוס-מינוס. אני מדבר הרבה בשיעור; גם עם המורה וגם עם כל סובביי. החומר קשה, אבל לא מדי. אם מקשיבים אפשר לעקוב, ובתקווה להבין. מצד שני, זה גם איך שהרגשתי אתמול, ואח”כ עד חצות נגחתי בקיר בתסכול. בכל מקרה כיף ללמוד ולהרגיש שמתקדמים לאנשהו. הפעם הקודמת שהתחלתי שנת-לימודים, אני אומר לעיתים תכופות כדי להישמע זקן ומגניב, הייתה לפני 7 שנים, כשהתחלתי י”ב ב-2002. אלכס נותן הפסקה כל רבע שעה, למורת רוחי (יאללה, תן גז, ווי קן טייק איט), אבל לפחות בהפסקות אפשר לאכול כריך-פיתה שהכנתי אתמול (ואפילו השקעתי; לא רק חומוס, אלא אפילו חתיכת חסה, עגבנייה ונקניק בכל חצי-פיתה), להמשיך סושייליזינג, ואפילו לשחק את “משחק השידוכים“, שבו אני מכיר בין אנשים שהולכים ללמוד ביחד. כל מי שבקורס ילמד (מן הסתם) מתמטיקה, אבל זה מתפרס בין תלמידי מתמטיקה עצמה, לבין תלמידי מדמ”ח (סחבק) ואפילו ביואינפורמטיקה. לרב-חוגיים (אנחנו הרוב) יש צלע שנייה שנעה בין פסיכולוגיה, פילוסופיה, בלשנות, קוגניציה, ביולוגיה… וכל אחד אוהב למצוא את הפרצופים שהוא יצטרך לראות מעכשיו עד סוף שנה”ל. אז תגיד, איך הצלחת לסדר את המערכת שלך?
  • 13:45. יאללה, כבר אין סבלנות. הראש יודע שכל דקה נוספת בכיתה רק תעזור ותמנע תסכול בעתיד, הלב כבר רוצה הביתה. ברוך, איך אומרים “הביתה” ברוסית? da-moi. יאללה, דה-מוי. טייז’לו, ז’רקו.
  • 14:00 – סוף השבוע הראשון של קורס ההכנה לאינפי. 4 ימים נטו, 5 שעות ביום, כ-20 ש”ש. מקביל של בערך 4 שבועות שלמים (מבחינת אינפי). אמנם בקצב כנראה איטי למה שבאמת יהיה, אבל עדיין, מכובד.
  • 14:30 – טרמפ עם יואב קן-תור [מחתמטיקה-בלשנות, חבר של דוֹר]  לגבעה הצרפתית (ולמעונות), יחד עם אלון פ. [מחשבים-פילוסופיה] והגר [מחשבים-קוגניציה, כמו אלון ק.] שצריכה אינטרנט כדי להתקשר לחבר שלה בחו”ל, ואין לה במעונות, אז אני מזמין אותה ואת אלון אליי. הגר באינטרנט בזמן שאלון ואני יושבים בסלון ומדברים על, נו, ראה לעיל.
  • 18:00 – הגר ואלון הלכו מזמן. אני רנצתי קצת בשלוות “סופ’ש עכשיו”, אפילו בלי רגשות אשם שאני לא לומד, ואז מתפנה לתכנן את מחר. קופץ עם אלה ב. למכולת כדי לקנות מצרכים לארוחת שישי שתכננו מחר. אלה גרה קומותיים מעליי, וככה הכרנו; בפעם הראשונה (או בעצם השנייה) שבאתי לדירה התבלבלתי בקומה וניסיתי להיכנס לדירה שלה. כשהיא פתחה לי את הדלת היא לא הבינה מי אני ומה אני רוצה, ואני לא הבנתי מי זאת הבחורה הזאת, מה היא עושה בדירה שלי? ולמה ואיך היא ריהטה את כל הדירה ועכשיו היא מכינה ארוח”צ. יאדה יאדה יאדה, אכלנו ביחד צהריים, גילינו שאנחנו אוהבים את אותה המפלגה בכנסת ואת אותה קבוצת כדורגל, ומשם הדרך לחברות-בנפש הייתה קצרה. מחר בערב אנחנו עורכים ביחד ארוחת שישי, כשאני אחראי על הניהול והיא על האוכל, פחות או יותר, אז הלכנו ביחד לקנות אוכל. קפצנו לסופר הראשי של השכונה, בעל השם המתעתע “מיסטר זול”. קנינו אוכל למחר, תוך-כדי התהיות הקבועות של כמה-מי-מה-למה (אני צריך תבלינים? אבל איזה? פלפל יספיק? נקנה עוף או שניצלים? איך בכלל מכינים עוף, לא צריך תנור בשביל זה? אולי עדיף לא לקנות יותר מדי עכשיו, אלא לנסוע מחר לשוק ולקנות שם יותר בזול? למי יש כוח לנסוע לשוק?) נזק סופי: 170 שקל, כולל דברים שבתקווה יישארו זמן-מה.
  • 21:00 – חזרתי עם אלה. אכלנו קצת (היא הכריחה אותי להכין כריך אמיתי, ולא רק לנגב חומוס מהקופסא), ואחרי סדרת טלפונים, תמונת הערב מתחילה להתברר. ערב שקט בדירה (חסרת השותפים) נראה כמתפוגג, וכבר ברור שאני תכף יוצא ל”מרכז, למרות שאמרו לי שרק בחיפה קוראים ככה למרכז העיר. כבר קר בחוץ, תיקח משהו ארוך, שלא תתקרר.

שיחת מערכות-יחסים כ-GCD: יציאה ראשונה למרכז י-ם

אז הערב יצאתי בפעם הראשונה למרכז י-ם. למחרת אין לימודים וקיבלתי טלפון מהידידה שלי סיון (אשר שמה המלא הוא שם זהה לבוסית-פוטנציאלית-שלי-לעתיד, שזה בכלל משעשע) שגרה במרכז העיר לבוא לראות אותה. אז באתי. תמונות כשסיון תעלה אותם (תחרות עם הגעת המשיח?).

אני גר בכפר הסטודנטים, צמוד לקמפוס של הר הצופים, ואחד החסרונות המרכזיים (בראייה סטודנטיאלית) היא המרחק ממרכז העיר. קרי: אין בתי-קפה ופאבים מתחת לבית. אני די בסדר עם זה כי בשלב הזה אני לא ממש מחפש או צריך בתי-קפה ופאבים (שנה במרכז ת”א סיפקה את הצורך הזה לזמן הקרוב) אבל עדיין נחמד מדי פעם. ואומרים ששמח, אז, אתם יודעים.

קו 19 יוצא מכיכר הכניסה להר הצופים עד לעיר. בחול המועד (כבישים ריקים) בערב לוקח בערך רבע שעה, וקבעתי עם סיון ליד בית ראש הממשלה.

סיון עשתה לי סיבוב במרכז העיר – רחובות בן-יהודה (עם כיפות למכירה שסרוג עליהן Lakers) וכיכר ציון (דוסים חוגגים את סוכות בריקודים ליליים); רחוב יפו ושאוורמה אצל “השמן” (סלטים חופשי עם השאוורמה, אבל רק למי שהזמין, אסור ‘לכבד’); סמטאות עם רצפת אבן-ירושלמית אה-לה העיר העתיקה (אפילו אותו ריח השתן באוויר); סצינת פאבים ובארים שלא הייתה מביישת את החלקים הטובים (או הגרועים) של ת”א; ולבסוף בית-קפה “כתמול שלשום” בקומה השניה במרפסת ושיחה של שלוש שעות על בנים ועל בנות. ואם יורשה לי, בדיוק למדנו באינפי על מציאת gcd, המכנה המשותף הגבוה ביותר, של פולינומים – ואני לא יכול לחשוב על אנלוגיה מתמטית מתאימה יותר לשיחת מערכות יחסים.

פתיחת שנה”ל: קורס הכנה באינפי

בקול תרועה התחלתי את שנה”ל. לבשתי חולצה יפה, מכנסיים סבירים וסרט יפה לשיער, ופגשתי לראשונה את החברים לספסל הלימודים. הפעם האחרונה שפתחתי שנת-לימודים הייתה כאמור בסתיו 2002, ואין כמו מתמטיקה כדי לפתוח את שנה”ל.

האמת שאין לי הרבה מה לספר – או אולי יש לי, וזו רק השעה. פגשתי אנשים שהכרתי רק בשמם, שהולכים ללמוד איתי; פגשתי חברים מהיחידה שלא ידעתי שהולכים ללמוד איתי בכלל; ופגשתי “סתם אנשים” בכל מיני גדלים וצבעים מרחבי הארץ, שיעצבו את השנה הקרובה. במיוחד ראויים לציון כנרת וברוך שלומדים מתמטיקה/מדמ”ח (בהתאמה) בנוסף לפסיכולוגיה, כלומר בערך יחד איתי, ודילמות הלו”ז שלנו הן זהות. אותי הם מספיק הלחיצו (וקורס ההכנה לאינפי הוא מספיק קשה) שהחלטתי כנראה לדחות את מתמטיקה דיסקרטית לשנה ב’, אם יתנו לי, ולפספס את מבוא לסטטיסטיקה של פסיכולוגיה בשביל עוד שיעור (כלומר, אחד מהשלושה שחייבים להיות בהם) באלגברה ליניארית. בקיצור, קודם תכננתי להשלים לבד מתמטיקה בבית, ועכשיו אני בוחר לנסות להשלים לבד פסיכולוגיה. (סטטיסטיקה כבר למדתי לבד פעם אחת באו”פ, אין סיבה לא לעשות את זה בהוג’י, הא?)

און דה פלאס סייד, אינפי – לפחות ברמה ובקצב שאנחנו עושים בינתיים, שאומרים לי שזה לאט למרות שזה לא מרגיש לאט בשבילי – הרבה יותר כיף ממה שחשבתי. למרות כל הלחץ, אני אפילו נהנה מזה בינתיים באופן מפתיע (כל עוד וכאשר אני מבין מה קורה).

וכמו אתלט מתיימר שגידל עם השנים כרס בורקס ועכשיו חוזר לזירת האימונים, המוח שלי מוריד חלודה לאט-לאט, נזכר מה זה להתאמן וללמוד ולהתאמץ.

וזה רק אחרי שני חצאי-יום של קורס הכנה. Eek.

אגודת הסטודנטים בהר הצופים – לא מאמינים בדוא”ל?

אחחח, רק סיימתי את הפוסט הקודם על זה שאני מנסה לעשות סדר בסיכומים בפסיכולוגיה (אולי מישהו כבר עשה את זה לפניי ולא שמעתי על זה? אם כן אנא הודיעו לי!), וחשבתי על זה ש:

א. צריך גם לבדוק עם אגודת הסטודנטים אם יש להם משהו כלשהו של סיכומי סטונדטים (לכל הפחות אפשר ללנקק למה שיש, לכל היותר אולי הם כבר פתרו את הבעיה), ו-

ב. שכדאי לפחות להודיע להם על כל העסק הזה, כי הם בטוח יוכלו לעזור (וזה בכלל צריך להיות מובל ע”יהם)

אבל, אבוי, באתר האגודה (aguda.org.il) תחת “צור קשר” יש רק טלפון (מישהו שם ב-1:30 בלילה?) וטופס.

למה (קרי: איך, לעזאזל, איך) אין אימייל?

סדר בסיכומים בפסיכולוגיה – מתחילים לעבוד

אז כמו שאתם יודעים – או שלא – אני פריק רציני של ניהול ידע; גם כתחום באופן כללי וגם כצורך בחיים האישיים שלי. עם פתיחת שנת הלימודים אני כמובן זוכה לראות את הביזיון (מילה שאובר-יוזד, אבל פה מתאימה) שבאוניברסיטה העברית, שסיכומים בכתב הם במקרה הטוב הפנייה לספרים של האו”פ (!). מה שצריך להיות, כמובן, הוא שבסיום כל שיעור יגיד המרצה “וכמובן שאת כל החומר הזה אתם יכולים להשיג באתר שלי”, אבל לא חשוב, יותר על זה בפעם אחרת.

כיוון שבמסגרת המערכת המצוינת שלי נראה שלפחות חצי מהשיעורים בפסיכולוגיה אני אצטרך ללמוד לבד (לפחות למדתי כבר פסיכולוגיה לבד קצת באו”פ, אז גם אני יודע שזה אפשרי וגם יש לי בזה קצת ניסיון), זה הצעד הראשון. המטרה, אם זה לא ברור, היא לעשות את המקסימום האפשרי (במינימום עבודה והשקעה) כך שיהיו סיכומים זמינים (ובעצם את כל החומר האפשרי, זמין) לכל אחד מהבית, בצורה נוחה ויעילה.

גייסתי כבר את נעמה קורן (שבזאת כבר תהיה מחויבת באופן רשמי, עכשיו שקבל עם ועדה שמה יוצא בנושא), וכל אחד אחר שרוצה לעזור, הרי זה משובח. כמו שהיה הסלוגן לא-זוכר-של-מי: אין כסף, אין כבוד, אין תהילה, רק עובדים קשה בשביל אנשים אחרים שלעולם לא יודו לך. אולי בצבא זה היה.

בכל אופן, הצעדים הראשונים יהיו לארגן את הסיכומים שכבר קיימים, לפחות ברמת לינקוק. אז נתחיל ככה (להבהיר: כאן לא נעשית עבודת הסידור, רק דיבורים שלי בנושא). אז נתחיל מרשימת הלינקים שאני מכיר (לסיכומים של חומר בפסיכולוגיה), לפחות, שקיימים – ואם אתם מכירים עוד, אנא אמרו לי. אז רשימת האתרים, בלי יותר מדי הסברים (מי שרוצה שיסתכל איפה שיש לינק, מי שלא, בעתיד נעשה רשימה יותר מסודרת):

1. ‘אתר’ Psicho567 של תלמידי הוג’י (והמקום העיקרי שדורש העברה של כל החומר שלו למקום אחר)

2. אתר של סטודנטי בר-אילן:  http://neurotic.ej.am/index.html

3. אתר של סטודנט אחד מאונ’ ת”א:  http://http//www.freewebs.com/tau-psychology

4. http://sapir.uniclass.co.il/hr/index.php?id=7 של מכללת ספיר, אבל הספרים הם הספרים הבסיסיים שלרוב לומדים מהם בכל האוניברסיטאות.

לינקים נוספים

* פורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז:http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ForumPage.aspx?ForumId=1410

יפה. מטרות להמשך:

1. להקים אתר (חינמי) עם כל הלינקים האלו באופן קבוע. אולי אפשר להתחיל מדף (דף קבוע, לא פוסט) בבלוג הזה.

2. (לנסות ליצור קשר עם מי שאחראי על Psicho567, אם יש כזה אדם, ואז) להעביר את כל הסיכומים ב-Psicho567 לחשבון גוגל-דוקס שפתוח לקריאה בלבד לכל דומיין Huji.ac.il (או לכל העולם, אם זה אפשרי)

3. לחשוב על איך להתמודד עם בעיית העלאת הקבצים – בPsicho567 כל אחד יכול להוסיף קבצים, בגוגל-דוקס בתיאוריה לא. או אולי כן. צריך לבדוק את זה.

עד כאן להפעם. אם אתם רלוונטים אז יאללה, בואו תעזרו. כתובת המייל שלי למעלה משמאל.

———-

הערה: על רגל אחת יצרתי דף ויקי חינמי שפחות או יותר מסכם את איך שאני הייתי מדמיין את התוצר הסופי (הפרנט-אנד, כלומר “מה שרואים”, בכל אופן – זה יחד עם רפוזיטורי, אממ, מחסן-קבצים כלשהו [נגיד גוגל-דוקס]) שבו ישבו הקבצים (או כל מקום אחר שבו הם כבר נמצאים ונגישים ברשת).

http://www.wiki.co.il/index.php/Huji_psych

בוסר, אבל כבר יותר טוב מהסלט שמסתובב ברשת.

נתץ חומת הזרות! דבר כל דבר חוץ מעברית!

לאחרונה יצא לי להעביר מספר ימים בדירה של דור, שכמוני הועסק זמן-מה בצבא הקבע, ולכן גם בדירה שלו יש ספרים “מתנת משרד הביטחון”. ככה זה בצה”ל – במקום מזומן, נותנים לך ספרים על צבא. נהדר. בכל מקרה, מצאתי את עצמי מעלעל בספר “בראשית – הדרך למדינה ולצבא אחד” של מיכל צור, על הקמת צה”ל. מסתבר שהיה פה שמח – במיוחד כשהגיעו גלי עלייה ממדינות שונות בעולם, וניסו לגייס את כולם למערכת לוחמת אחד. אם חשבתם שהצוות שלכם בצבא מכיל הרבה סתומים, נסו צוות שאחד מדבר רק הונגרית, אחד רק גרמנית, ואחד לא מוצאים אותו עד היום. (כל מי שמתעניין בפוליטיקה ראוי שיקרא גם היסטוריה, ובספר הזה אנו למדים את העובדות המעניינות שהאצ”ל, למשל, בכלל התנגדו לתוכנית החלוקה של האו”ם, ואילו הלח”י דווקא הכי הושיטו יד לשלום לערביי א”י).

עם שלא יודע את עברו....
...עם שלא יודע את עברו

בכל אופן, אחד הנושאים שנסקרים שם הוא שילוב השפות. למשל, מוצג פוסטר שהוציא “אגף התרבות של משרד הביטחון” ובו תמונה של פועל (עברי כמובן) עם פטיש גדול שובר חומת אבנים, ומתחתיו כיתוב גדול (בפונט המרובע שמוכר לכולנו בתור “הפונט הזה שכל דבר בישראל עד 1985 היה כתוב בו”) בלשון – “נתץ חומת הזרות! דבר עברית!“. לצד זה מופיע כיתוב זהה באנגלית, צרפתית, גרמנית, הונגרית, ורומנית.

פוסטר בעד דיבור עברית
פוסטר בעד דיבור עברית

החשיבות באותה העת היתה ברורה: גיוס העולים החדשים מחו”ל (גח”ל) קיבץ כאמור צבא שהורכב מדוברי שפות רבות. כדי ליצור תרבות ולאום (ואפילו מחלקה..) מאוחדים היה צורך שכולנו נדבר את אותה השפה.

מאז זרמו מים רבים בירדן, וישראל ‘נמצאת’ במקום שונה לגמרי, מבחינת שילוב התרבויות והשפות שבה. לצד התבססותה של עברית כשפה הדומיננטית – סליחה, השלטת – וה”לאומית” של כולם (ונזכיר רק בשורה שערבית גם היא שפה רשמית של ישראל, אבל זה נושא לפעם אחרת) לאחר דור שבו “ילדים לימדו את הוריהם את שפת האם”, בראש ובראשונה ניתן להצביע על שתי מגמות גדולות מקבילות:

א) קיומן של קבוצות אוכלוסייה גדולות אשר לצד דיבור עברית עם “שאר הציבור” ממשיכות בקיום אורח חיים, תרבות, ושפה מקומיים: בראש אלו כמובן עומדים ערביי ישראל (ערבית) ועולי בריה”מ-לשעבר (רוסית). או בשפת עמנו: הערבים והרוסים.

ב) הערצת-החו”ל, ובפרט האמריקנידיאלציה (הערצת אמריקה), לפיה כל דבר “מאמריקה” יותר מוצלח וכל דבר “באנגלית” נשמע יותר חכם, משוכלל, ‘סקסי’ (ולראייה: ‘סקסי’, לא ‘מיני’). החל משילוב מילים באנגלית במשפט כדי להיראות מתוחכמים, דרך ביטויים שלמים באנגלית וכלה בקבוצות שמנהלות שיח שלם באנגלית. קבוצה זו, בואו נודה, היא בעיקר מתוך האשכנזים העשירים ש”מרגישים את עורפם התרבותי בניו-יורק ולונדון ולא במזרח-התיכון”, כפי שהוגדר זאת בחלק ב’ של הארץ לפני זמן מה. (וגילוי נאות: יש שיטענו שגם הח”מ חלק מקבוצה זו).

בעיניי, המסקנות שניתן לגזור מהמצב היום (כלפי המיינסטרים – סליחה, הזרם המרכזי – היהודי הישראלי, שהוא ממילא כנראה היחיד שאי פעם יקרא מילים אלו) ובפרט משני הסתעפויותיו הנ”ל הן דבר והיפוכו, וזאת למען שיפור עומקנו ולכידותנו התרבותיים, כלפי פנים וכלפי חוץ.

א) עברי, דבר עברית. בכל סיטואציה – סליחה, מצב – שבה יש מילה או ביטוי בעברית, אין סיבה להשתמש במילה באנגלית. אנחנו עַם גאה עִם שפה משלנו. מורשת, תרבות, משלים ופתגמים משלנו; אנחנו המצאנו את ספר משלי וקהלת, פור קרייסט’ס סייק. אין לנו צורך לרעות בשדות זרים. עם זאת, אני הראשון שאודה שיש לעיתים ניבים ואף מילים בודדות שגם הקונוטציה של שפה מסוימת נותנת להם ייחוד, או שלעיתים אין להן מקביל מדויק בעברית. Mañana. Accountability. אינתיפאדה. Achtung. יאללה. Fuck. במקרים כאלה (ויש רבים), יש משמעות ייחודית לשימוש במילה המקורית. אבל כדאי לזכור שגם לנו יש שפה ותרבות, וגם את של עצמנו ראוי שנפתח.

ב) ישראלי, דבר כל דבר חוץ מעברית! כאמור, בתקופה שעברה מאז קום המדינה, עברית נהייתה הבלעדית על הבמה החשמלית. ובכל זאת, גם יש את “הרוסים” ו”הערבים” (כשליש מהמדינה, ביחד) שכל אחד מהם דובר שפה (ותרבות) אחרת. יש את 400 מיליון הערבים סביבנו במזרח התיכון, שכולם דוברים ערבית. יש את שאר מדינות העולם, שהשיח הלאומי/בינלאומי איתם הולך וגובר – ברמת הממשל וברמת הפרט, ובעידן האינטרנט וה”גלובליזציה” (בינאום?) הצורך רק הולך וגובר.

גם כצורך ביטחוני וגם כצורך תרבותי, אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו לעולם. כבר היום אנו במקום די טוב בנושא הזה, לדידי: ישראל בהחלט מרשימה ברב-הלשוניות שלה, ורובנו (בטח מהקוראים פה) יודעים לכל הפחות אנגלית סבירה ולעיתים קרובות לפחות עוד קצת מעוד שפה. אבל מה שהיה אולי מספיק אם היינו שכונה יהודית בתוך ארה”ב (Jewtown?) איננו מספיק במזרח התיכון. שכנינו לטוב ולרע כולם ערבים. שישית מבית ישראל (לא כולל הפלסטינים, כן?) ערביי ישראל, ונוסף אליהם כמובן הפלסטינים. בתוך קרבנו כשישית מהעם דוברי רוסית (ועל ספסל הלימודים באוניברסיטה, הרבה יותר משישית). אירופה קרובה אלינו הרבה יותר מארה”ב. על סין אפילו לא נדבר עכשיו.

איחוד וקיבוץ הגלויות עם קום המדינה סביב שפה אחת היה מהברכות ומהצרכים הלאומיים הגדולים והבהולים. היום – פחות בהול, פחות דרמטי, ועדיין – הלאום היהודי צריך לנתץ את חומת הזרות בתוכו ומול העולם, ולפתוח את עצמו להבנה ושיח בשפות שאינן עברית. אנגלית היא צעד ראשון (וגם אותו יש לבצע כראוי, ולא בדוֹגמה ש’מי שרואה סיינפלד יודע אנגלית’) ולא מספיק: יש לנו את היכולת, הרקע והצורך לדבר עם הערבים, הרוסים, וגם האירופים בשפתם. שאר העולם לא תמיד עושה את זה (אם כי דווקא הערבים כן), אבל אנחנו מעולם לא היינו באותו מקום ששאר העמים נמצאים בו. יש לנו גם יותר יכולת, וגם יותר צורך.

כל זה היה רקע ארוך לכך שהיום בבוקר עשינו סבב ‘מילת היום’ (שלאו דווקא ייערך שוב, ובטח לא כל יום), ומילת היום היא: חם.

  • עברית: חַם
  • אנגלית: hot, warm
  • רוסית: זַ’רְקוֹ
  • ערבית:  סָחְ’ן, חַרָארַה  (سخن, حرارة)
  • ספרדית: calor, caliente
  • גרמנית: הייס, וארם (heiß, warm)

זה היה רגע של לשונ(ות), ותודה שהייתם איתנו.

שלום כיתה א’: יריית פתיחה

תמיד כשמגיעים לסוף של תקופה, כיף להתרפק על ימי ההתחלה של מה שמסתיים, ועל סופים אחרים בכלל. אז עכשיו עומדים בפני התחלה (ואם נפרפרז עם קצת לוגיקה שגויה: כל התחלה חדשה היא סוף) , וצריך להעריך גם את זה. עוד יבואו ימים שנתגעגע להתחלה הזאת.

אני זוכר את היום הראשון של כיתה א’. חזרתי עם המשפחה משנתיים באמריקה, ואחרי שהסכמתי לעזוב את החיבוק של אבא ישבתי יום שלם והחזקתי את כפות הידיים על האוזניים, בניסיון להפחית את הרעש הישראלי בכיתה.

ביום הראשון של כיתה ז’ הייתי שוב באמריקה. ושוב, להבדיל, “העולה חדש”. שמו אותי בכיתה של ESL (אנגלית כשפה שניה) ובכיתה ל’מתמטיקה למתקשים’, מתוך ההנחה האמריקאית שאם אתה זר – אתה כנראה גם לא יודע אנגלית, וגם טיפש באופן כללי.

ביום הראשון של הצבא, לא הבנתי איך אמורים לשרוך את הנעליים הצבאיות בדרך הנכונה (בנים יודעים על מה אני מדבר), ודימה סירוטניקוב היה צריך להסביר לי את זה בלחש.

ביום הראשון בבה”ד 1 (דימה היה גם שם, אגב) עשו מסדר תספורות לבנים וכמעט העיפו חצי, ואחרי זה הסבירו לנו שצריך ללכת עם כובע על הראש לכל מקום, ושאסור לדרוך על מגרש “המסדרים” המרכזי.

ביום הראשון בטיול שלי לדרום אמריקה – למעשה, עוד הייתי בדרך, בניו יורק סיטי, ויצא לי לראות את צעידת חג ההודיה ואת הדוד והדודה והתאומים שלהם, שהם בדיוק בני גילי פחות 22 שנה ויום. בינתיים יש לתאומים עוד אח.

ביום הראשון שלי חזרה בארץ אחרי ‘הטיול הגדול’ (וזו כבר לא היסטוריה כזו רחוקה; ה-24.8.09) בעיקר נדהמתי מכמה הכל נשאר אותו דבר אחרי כמעט שנה שלא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי.

בקיצור, ימים ראשונים הם לא סימפטיים. לא נותר לך אלא לקוות שהילדים האחרים יהיו נחמדים ויאהבו אותך, שהמורה תתייחס אליך יפה, ושהמחברות שקנית הן אופנתיות (“צבי הנינג’ה” זה תמיד אִין, לא?).

חתירה למגע

לך תסביר למי שלא היה בצה”ל מה זה ‘חתירה למגע’. לא רק את המשמעות המילולית של המילים, אלא את כל הקונוטציה הצבאית, ובפרט את נימת ההומור המלגלג על הצבאיוּת הטבועה בנו שלעיתים מתלווה להשוואות צבאיות למצבים בחיי היום-יום. אם נתעלם כרגע מההקשר המקורי, בעיניי תמיד מצא חן הרעיון של ‘חתירה למגע’, כאמור בחיי היום-יום. אם יש משבר, קושי, דילמה, אי-נוחות – מוטב לפגוש אותו חזיתית, ומיד. בלי ללכת סחור-סחור, בלי beating around the bush, כמו שהיו אומרים הגויים. אני לא מתיימר תמיד לעמוד בסטנדרטים כאלו בעצמי, אבל אני כן בדעה שזו הדרך הנכונה: ביחסים שבין אדם לחברו, ובין אדם לחברתו, ובין אדם לחברה ולעצמו. אין לנו ממה לפחד, וגם אם יש, אז אין למה לחכות. מספיק התכוננו – קדימה, Let’s go, לקפוץ למים ודי.

במהלך סאגת סרטי “שודדי הקריביים” מתמודד ספארו מול ה”קרייקן” שעומד לבלוע אותו. יחסי הכוחות די-ברורים: משהו בין דוד-וגוליית למחמד-וההר. ועם זאת, מיסטר ספארו עומד בגאון: כובע על הראש, חרב שלופה, ברינג איט און.

שרשרת הדאגות, הפחדים, הלחצים וההתרגשויות השונות מפרק זה בחיים כבר חגו סביב ובתוך הראש והנפש; תהיות קיומיות של הרגע האחרון על נכונות הלימודים בכלל, תחומי הלימוד ומוסד הלימוד הפציעו בניסיון נואש לשבור את הכלים רגע מההתחלה.

אבל די: בחרנו כיוון, גילגלנו ת’קוביות. קדימה, הגיע הזמן לקפוץ למים.

אז מה

אז היום בערב אני נוסע לדירה בי-ם ומחר בבוקר ‘קופץ למים’. על הגב הלילה יהיה “ראול”, תיק 90 הליטר השחור השמן ששימש אותי בתקופת הצבא (להבדיל מ”טוני”, מוצ’ילת ה-75+10 הירוקה ששימשה אותי בדרום אמריקה והבוקר הולוותה לדביר, שיוצא לשביל הגולן).

ראול מלא בראוטר ישן שמצאתי בבית, קצת בגדים חמים, תרגומון עברית-רוסית, וספר בדיחות (מוצלח באופן מפתיע) לימים קשים יותר. זו תהיה נגלה שלישית של ציוד, כשהנגלה השנייה הייתה הנגלה הגדולה (עם אוטו) שהכניסה לדירה חיים (וציוד) באמת. עכשיו הדירה כבר מוכנה למגורים ואפילו כבר אירחה ארוחה ראשונה.

ביום ראשון (מחר) בבוקר מתחיל הקדם-קורס באינפי1 שיימשך כל יום במשך שבועיים, וב-18.10 יצטרפו אליו שאר שיעורי המדמ”ח ופסיכולוגיה. וכך מתחילים, בלי חצוצרות, גם החיים בי-ם וגם הלימודים האקדמאים, שאי”ה יימשכו עם הפסקות החל ממחר בבוקר ועד 2012. מספיק לתהות איך יהיה, תכף נגלה. יאללה בלאגן, או כמו שאמר ג’ק ספארו:

Hello, Beastie!

שני שנתונים למדמ”ח – זה שלנו, זה גם כן

אז כיוון שאני עושה מאמצים להיות מסודר (יחסית לעצמי, בכל אופן) עשיתי מעשה ורשמתי לעצמי את כל המועדים של כל המבחנים הצפויים אי-שם בחורף, בסוף סמסטר א’. (על סמסטר ב’ אין מה לדבר בכלל. נטפל בזה בזמן אחר) אפילו גיליתי שמתנגשים לי המבחן של תהליכים התפתחותיים ואינפי1, וזה יטופל משמעתית בבית הדין לפשעי הוג’י (זה אפילו מופיע בדו”ח גולדסטון, אבל בסדר, לא על זה רציתי לדבר).

בין השאר גיליתי שבאתר של השנתון לא מופיע תאריך של המבחן לקורס 67101, מבוא למדמ”ח. כיוון שכבר גיליתי שמבחן אחד מתנגש לי פניתי ליועצת לתלמידי שנה א’ במדמ”ח, פרופ’ אהרונוב. לאחר ויכוח הלוך-ושוב (“כן מופיע!”, “לא מופיע!”) סיפקתי לה פרינטסקרין, שזה כידוע ההוכחה הניצחת ביותר לעובדה אינטרנטית חוץ מסטטוס בפייסבוק.

testdate

חשבתי שכבר ניצחתי את הויכוח ניצחון מחץ ופרופ’ אהרונוב תכתיר אותי כסטודנט המגניב ביותר בהיסטוריה, אבל לצערי היתה לה תשובה פשוטה מאוד: אני בכלל לא משתמש באתר הנכון.

זה – http://sites.huji.ac.il/htph/shnaton/index.php – מה שהשתמשתי בו, אבל זה – http://science.huji.ac.il/cdshnaton/maslulim.html – מה שהייתי אמור להשתמש בו. מבלבל משהו, לא? מילא אם הנתונים היו מציגים נתונים זהים (ויש לשער – או לקוות – שהם שואבים מאותו מאגר נתונים), אבל ברגע שיש מחסור בנתונים לפחות באחד מהם, אני לא יכול שלא לתהות האם אין סתירות נוספות שפיספסתי.