לפני בערך שבעה חודשים שכבתי על החוף בריו דה ז’נירו ושתיתי מיץ מתוך קוקוס שלם. לידי שכב יונתן (“ברשה“), חבר מקורס קצינים ומהיחידה שדרכינו ביבשת הצטלבו. דיברנו על מה יהיה ‘אחרי הטיול’, כשנחזור לארץ ולפרק הבא – לימודים. יונתן תכנן ללמוד בת”א, והיום הוא אכן רשום ללימודי מדמ”ח+מנהל עסקים, שם. אני תכננתי ללכת לת”א, ובסוף החלטתי ללכת דווקא לי-ם, מסיבות שכבר הוזכרו. השיחה גלשה לנושאים של כלכלה ופרנסה, ויונתן הזכיר את החצי-תוכנית שלו ללמד שיעורים פרטיים כדי לסגור פינות ולטפח את הכיס. התגובה שלי לזה הייתה שטיפה די חריפה, שייצגה את ההתנגדות העזה שלי לקו המחשבה הזה.
צריך להכיר את הרקע. נתחיל מזה שיונתן בא ממה שאפשר לכנות, מבלי להיכנס לפרטים מיותרים, “בית טוב”. זה לא בא להגיד שהוא מיליונר, אבל הוא גדל בלי תחושה של חוסר, וגם היום יש לו – כמנהג בתי-אב רבים בישראל – גב כלכלי מההורים. כיוון שהם גרים באיזור גוש-דן בכל מקרה, הוא יכול גם להמשיך להתגורר בבית במשך תחילת לימודיו, בכל מקרה.
החלק השני הוא שיונתן הוא מרשימת האנשים האוּבּר-מוכשרים שאני מכיר. יחד עם זה שידוע שיש לו את האידיאולוגיה (שכמו מכישורים, אי אפשר להקנות), בעיניי אם הוא יילך למשהו כמו שיעורים פרטיים, זה בזבוז נורא. לא נורא עבור יונתן – אדרבא, כסף זה טוב – אלא בזבוז לשאר ישראל.
שיעורים פרטיים ‘כל אחד’ יכול ללמד. זה בהחלט כסף טוב. וכסף, כאמור, הוא בפני עצמו טוב. אבל יש דברים יותר גדולים, ואין מי שיעשה אותם. לכולנו יש טענות על המדינה, בצורות שונות. יש הרבה מה לעשות, מה לשפר, ומה לתקן. האנשים שמצפים מהם לתקן, הם בדיוק ברשה. אנשים מוכשרים, שאין להם בעיות גדולות מדי (כלכליות או אחרות) על הראש. בין אם ביטחון, חינוך, תרבות, או כל דבר אחר – עוד 100 שקל לשעה של שיעור פרטי יקנו לך עוד ארוחה במסעדת יוקרה, אבל יש דברים יותר חשובים. ואם ברשה (ושכמותיו) לא יעשו את זה, מי כן יעשה את זה? על מי אנחנו סומכים שירים את הכפפה, ועוד ירים אותה ‘כמו שצריך’? (ראוי לציין שאני חושב שאחד הקוים הכי מקבילים בין ברשה לביני, הוא ששנינו לא סומכים על אף אחד אחר)
כאמור, יונתן השתחרר לאחרונה מקבע-של-עניים (אצלנו, בניגוד לטיס או לקרבי, לא מרוויחים הרבה). אבל אז מה? נחכה עד שנהיה בפנסיה, בלי דאגות כלכליות, לפני שניתן את שלנו לחברה? הרי ברור שזה יהיה מאוחר מדי. גם אם אין לנו (גם לו, גם לי) הרבה כסף, אנחנו לא רעבים ללחם. ואנחנו לא דואגים שנרעב ללחם – בינינו, זה לא עולה אפילו על דעתנו כאופציה. אז דווקא עכשיו, דווקא הוא ואני ואנשים כמונו – מי שהולך ללמד שיעורים פרטיים ולעשות לביתו, זה בזבוז. מי שכך חפץ – שיעשה מה שטוב לו. לי זה יצרום גם עליי, וגם עליו. כמו שאומרים –
Takers may eat well, but givers sleep well
– – – – –
אבל, אלו דיבורים שקל לעשות אותם על החוף בריו דה ז’נירו. אחרי כן רצנו בין גלי-הענק שמעכו אותנו על קרקעית החול בכל פעם. מאז עברו הרבה מים, והיום דיברתי עם יונתן שוב. הוא סיפר שהוא החליט (יחד עם נדב צ., שפעיל מאוד) להתחיל לפעול בכיוון של התנדבות לגיוס אוכלוסיות לשירות לאומי (מתוך אוכלוסיות שבהן הדבר איננו מובן מאליו – זה יכול להיות משתמטים, ערבים, דוסים….). סוגיה זו נוגעת לליבי ואני חושב שהיא ראויה במיוחד: השסע החברתי בישראל (בואו נקרא לילד בשמו, “המצב שהדוסים והערבים שונאים ‘אותנו’, ואנחנו שונאים ‘אותם’) יכול להיאחות במידה ניכרת (ולעזור לכולם) אם אוכלוסיות שהיום לא תורמות את שלהן יתנדבו לשירות לאומי (אישית, אני חושב שכולם צריכים לעשות צבא, אבל נעזוב את זה לבינתיים, כי על שירות לאומי יש יותר קונצנזוס). כלומר – מטרה ראויה ביותר, בטח יותר משיעורים פרטיים. יונתן שאל אם אני מצטרף.
כאמור, יש דיבורים שיותר קל לעשות על החוף בריו דה ז’נירו. מצד אחד, המטרה נעלה. מצד שני, הזמן קצר. לא רק שאין כסף (תזרים מזומנים שלילי כבר זמן רב, ואני חי רחוק-רחוק מהבית), אלא בעיקר שאני בלחץ משנה”ל העומדת בפתח. זה שכל פעם שאני מספר למישהו שאני הולך ללמוד מחשבים-פסיכולוגיה מגיבים לי ב”וואו, התאבדות” לא עוזר לתחושות. במיוחד שנה א’. בלב כבד, אמרתי ליונתן שאני בעד, ואני אשמח לעזור, אבל אני לא חושב שיהיה לי הרבה זמן פנוי להיות מעורב בזה. בכל מקרה נצטרך לתת לשנה”ל להיפתח, ואז לראות. יש דברים שאני יודע שאני ארצה ואהיה (אם נדייק, כבר) מעורב בהם – בתוך האוניברסיטה, ברמת שיפור הנגישות האקדמית לסטודנטים [למה אי אפשר לומר ‘תלמידים’?]. להרים אתר נורמלי יותר לסיכומי פסיכולוגיה, לדוגמא. דברים כאלה. אבל משהו שידרוש נוכחות ‘בשטח’? כרגע אני אהיה מרוצה עם עצמי אם אני אעבור את שנה א’ בשני החוגים. אם יהיה זמן פנוי, אולי אני אעבוד – גם כדי שיהיה קצת כסף, וגם זה יהיה כנראה במשרד הביטחון, שזה בעיניי תמיד היה שליחות, במיוחד אם אני אוכל להמשיך לעבוד על הפרוייקטים שנראו לי חשובים באופן אישי עוד כשהייתי בפנים.
יונתן שטף אותי בחזרה עם אותן מילים, ודי בצדק. אחד בפה ואחד בלב? יכול להיות. יש זמן ומקום לכל דבר, ושנה א’ היא לא הזמן והמקום לעבודת רגליים, אידיאולוגית ככל שתהיה. כדי לעשות דברים רציניים, צריך קודם כל תואר אוניברסיטאי. וכדי שיהיה אחד כזה, צריך להוריד את הראש וללמוד. מה שאני אצליח לעשות מהצד עבור חבריי לספסל, מעולה. מה שלא – ייאלץ בתסכול לחכות. ודווקא פרויקטים אחרים שרציתי, ואפילו כאלו זולים יותר מבחינת זמן, כמו מאמץ לשפר את יחסי הציבור של ישראל באינטרנט – ייאלצו לחכות.
אני יוצא אפס? פייר, יכול להיות. ימים יגידו.
