Month: January 2010

סוף סמסטר א’

היום הסתיים סמסטר א’ של שנה א’, והתחיל אחיו הרשע, עונת המבחנים של סמסטר א’. מהרבה בחינות (סטגדם! [כשיוצאת לי בדיחת קרש מבלי שהתכוונתי לזה, אני מרגיש קצת כמו שחקן כדורסל שמצליח לקלוע לסל גם בלי לכוון. טוב, ועכשיו מספיק פנטזיות ספורט, וחזרה למציאות העגמומית של כתיבה על מבחנים]) זו דווקא סוג של הקלה, לעומת השיעורים המתמשכים. בהיבט המיידי – אין עוד עבודות להגיש, אין עוד שיעורים שצריך להתעורר אליהם בבוקר. היבט הציפיות, עם זאת, הוא היותר מרכזי. אין ולא יהיה עוד חומר חדש; פערי הבנה לא ילכו ויגדלו אלא (יש לקוות) יצטמצמו מעט עד למבחן; ובאופן כללי יותר – מימד חוסר הוודאות נעלם. זהו; למדנו את מה שיש ללמוד. ראיתי מבחנים לדוגמא. אני מביא את מה שיש לי; המבחן מביא את מה שיש לו. נדמה לי שכתבתי בעבר על האמונה שלי ב’חתירה למגע’.

May the best man win; let’s get this over with.

עכשיו יש רגעים מעטים לאסוף את המחשבות, הדעות והידיעות ולהתאמן עליהן קצת, ואז נותר רק המבחן עצמו – שעתיים-שלוש שמרכזות, משקפות ומנקדות קצת יותר משלושה חודשים של שיעורים. התרחיש היה יכול להיות אופטימי יותר, אבל לפחות מימד חוסר הוודאות נעלם. מספרים שאנשים בקבוצות סיכון למחלות – נניח, סרטן – מגלים באופן טבעי לחץ גבוה מאוד בתקופת הבדיקות; אך מרגע שהמחלה מתגלה, רמת הלחץ צונחת. ההסבר הוא מתבקש: מרגע שהדין מתבשר, אין ממה להילחץ. מה שהיה יכול לקרות – קרה. כעת לא נותר אלא להשלים עם זה.

טוב, אלה הסברים בשקל, לנסות להסביר למה אני לא בלחץ מהבחינות כמו שהייתי מצפה שאהיה. כמובן, אפשר להצביע בקלות על שיקולים נוספים – לדוגמא, עצם זה שהלימודים הסתיימו זו הקלה בפני עצמה, ופשוט עוד לא הפנמתי שהמבחנים בפתח. או שלא הפנמתי את החשיבות בלהם, וביהירותי כרגיל אני מניח ש’יהיה בסדר’. הצעה אחרונה – ובעיניי הרלוונטית ביותר – היא שכיוון שבפועל גמרתי אומר לעזוב את לימודי מדעי המחשב, חשיבות המבחנים שלהם (3 מתוך 6 המבחנים) כבר זניחה, ועם נפילת מתח כזו טבעי שתבוא אפאטיה.

המבחן הראשון שמגיע הוא המבחן בסטטיסטיקה, שיהיה בדיוק בעוד שבוע. בימים הקרובים אני בטח אתפנה לפחות ללמוד אליו קצת, אבל קשה להפריז במינימליות תשומת הלב שסטט’ קיבל ומקבל ממני ברבע השנה האחרונה. אפשר לראות כמה סיבות מתבקשות:

– כבר עשיתי קורס כמעט זהה באוניברסיטה הפתוחה (אמנם בכיתה י’, לפני 10 שנים, אבל עדיין)

– יש לקורס מצגות שזמינות באינטרנט (אז לקרוא אותן לבד מהאינטרנט לוקח רבע מהזמן שלוקח לראות אותן בשיעור) (סופר-ציון-לשבח על זה; מבוכה גדולה לגבעת רם, שם עדיין מלמדים בסגנון המאה ה-13, תושב”ע בלבד)

– החומר בפני עצמו, בעיניי, לא מאוד קשה. אפשר להתבלבל ולעשות שטויות, אבל פייר – נראה שזה מסוג הדברים שככל שמתאמצים בהם יותר ככה רק עושים יותר נזק. כמו שיודע כל מי שניסה לרכב בקו ישר לגמרי על אופניים – אם מתרכזים יותר מדי בלא להסיט את הכידון, מאבדים שליטה; אם מסתכלים קדימה ונותנים לגוף לנווט באופן טבעי את שיווי המשקל, התנועה מסתדרת מעצמה.

במאמר מוסגר ייאמר שברמה המקצועית (ופה זה בתוך עולם הפסיכולוגיה) למדתי להתאהב בסטטיסטיקה, או בעצם באמפיריות בכלל, ובפרט כקונטרסט לאסכולות כמו פסיכואנליזה ושאר דברים אשר בעיניי לא ראויים ליחס רציני כיום. טוב, כמו כל נושא שראוי לבימה משל עצמו, גם זה יידחה לפעם אחרת.

המבחן השני הוא באלגברה ליניארית, המבחן שהכי מגלם את הקידמה אבל ממחיש את האסון. כיוון שאני לא עושה את קורס המתמטיקה ה’כבד’ ביותר (היסטורית), הקורס הזה הוא מבחינתי ההיחשפות המרכזית לעולם המתמטיקה (האקדמית), לטובה ולשלילה. למרות שלא הייתי מעולם מאלו שיגידו דברים כמו ‘מתמטיקה זה דבר יפהפה’ (סנדי בר זה דבר יפהפה, וביום טוב גם גוליים של מנצ’סטר יונייטד בדקה ה-90 של גמר ליגת האלופות. מתמטיקה זה דבר בסדר) או ש’מתמטיקה זו האמת המוחלטת היחידה’ (נו, נכון, אז מה?), סבא שלי היה פרופסור למתמטיקה, אמא עשתה תואר במתמטיקה, ואני הוצאתי ציונים שגירדו את התקרה בתיכון (או ככה חשבתי, לפחות, עד שפגשתי אנשים באוניברסיטה ושמעתי על הציונים שלהם), אז אני חייב לאהוב מתמטיקה, לא?

אז קודם כל גיליתי את ההבדל בין מתמטיקה “למתמטיקאים” באוניברסיטה לבין מתמטיקה בתיכון. זה הבדל שאני לא מצליח (באופן לא מפתיע, כי טובים ממני כבר ניסו ולא הצליחו) לשים אותו במילים. בשבת האחרונה הייתי בבית ודיברתי עם אגם, שמשפר את הבגרות שלו במתמטיקה, וניסיתי להסביר לו את ההבדל, או לפחות מה עושים באוניברסיטה. לא הצלחתי. קורסים אחרים, למשל מת”פ (מתמטיקה לפיזיקאים, ויש לומר את זה עם התנשאות!) הוגדרו בעבר כ-“7 יחידות מתמטיקה”, ולמרות שלי זה הרגיש יותר כמו 13 יחידות, זה בדיוק מה שזה: מתמטיקת-תיכון על סטרואידים. אלגברה ליניארית לא דומה לזה בשום צורה. כקוריוז, על-פני שיעור של שעתיים, יכולים להופיע על הלוח 32 סימני ‘סיגמא’ (סכימה) וציור של קוביה בעלת 6 מימדים, אבל לא תופיע אף ספרה שאיננה ‘1’ או ‘0’.

בלימודי מתמטיקה (בפרט ליניארית, וגם מת”פ) התוודעתי לראשונה גם לתופעת ה’פרודיג’י’, שמעניינת גם בפני עצמה, וגם בהשפעה שיש לה עליך. מספיק לומר ששניים מהמורים שיצא לי ללמוד תחתיהם היו איליה ריפס ו-רות לורנס-נאימרק, שערכי ויקיפדיה עליהם מדברים בעד עצמם.

http://he.wikipedia.org/wiki/רות_לורנס-נאימרק

http://he.wikipedia.org/wiki/איליה_ריפס

על רגל אחת אפשר לומר: גאונים. חריגים. אנשים שכמה שאני לא חושב שאני חכם ומוצלח, וכמה שאני לא אתאמץ ואולי, אנשאללה, אעבור את כל המבחנים ואוציא ציונים טובים ואמא תהיה גאה בי, אני בחיים לא אתקרב לרמה שהם מפגינים. ואם כבר בנושא, גם דמויות הרבה יותר ‘זוטרות’ בתחום – מורים נוספים, מתרגלים, ואפילו חלק מהתלמידים – הם תצפית (ועבורי, תגלית) של אנשים שאני לעולם לא אהיה כמוהם, ובתחום הזה – לא אהיה טוב כמוהם. אני לא מתמטיקאי, ולעולם לא אהיה מתמטיקאי. קצת כמו נשים – אם אני אתאמץ אני אבין חלק מהדברים שהם אומרים, ועם הזמן אצליח לדבר את השפה שלהם – אבל לעולם לא אהיה אחד מהם.

טוב, אפשר עוד להמשיך לחפור פה, אבל 12:30 בלילה ואני רוצה ללכת ולקרוא ‘הארץ’. מחר בצהריים, לחגוג את סיום הלימודים, אני מקווה ללכת להפגנה בשייח’ ג’ראח, שהרי לשם דברים כאלה עברתי לי-ם מלכתחילה.

המשך יבוא, וברוכים הבאים והנמצאים לתקופת המבחנים.

Advertisements