Month: March 2010

מערכי שיעור בגבעת רם

טוב, אז ככה. כפי שיודע כל מי שדיבר איתי, נושא שיקר לליבי הוא נושא של ניהול ידע. ככה קראנו לזה בצבא, בכל אופן; בהקשר האוניברסיטאי אפשר לקרוא לזה מערכי הוראה או מערכי שיעור או כל דבר דומה. ה-buzzwords משתנים, אבל העיקרון הוא אותו הדבר – הרעיון לפיו טכנולוגיות ומתודולוגיות מודרניות מאפשרות (ומחייבות) שימוש שמייעל באופן דרסטי תהליכי לימוד. מי שהיה איתי בצבא מכיר את מה שעשינו שם; עכשיו אנו מדברים על ספסל הלימודים. מכיוון שזו סוגייה ארוכה, אני אשתדל להתייחס בשיא התמצות.

<<הערת המחבר – כתבתי וכתבתי, והקורא האובייקטיבי יתקשה להגדיר את הטקסט להלן כ’שיא התמצות’. ועם זאת, אני מרגיש שקצרה היריעה מלהכיל את כל ההתייחסויות הנדרשות לנושא של מערכי ידע. ניחא. מטרת הודעה זו איננה לפרוס את משנתי בנושא, אלא רק לעדכן על משהו שאני מנסה להריץ, ואכן מתקדם לאיטו. לשאלות ודיונים נוספים בנושא, כמובן שניתן לפנות אליי, סלע, sella.rafaeli@gmail.com>>

רקע

לא הגיוני שבקורסי ליבה, אין אף מערך שיעור ‘קשיח’. אין סיכום של החומר, אין את רשימת המשפטים הנלמדים, אין את ההוכחות הנלמדות, אין רשימת תרגילים ופתרונות. למעשה, אין שום-כלום: הכל מועבר כתושבע”פ. מצב זה, בשיא התמצות, הוא גרוע מאוד. הוא פוגע פגיעה ממשית באיכות הלימודים של אנשים – מעבר להתמודדות אקדמית עם חומר הלימוד עצמו, מאמצים מופנים להתמודדות ארגונית עם חומר הלימד: להעתיק מהלוח; לוודא את רשימת הנושאים; וכן הלאה. אם סטודנט מפספס שיעור (מחלה, מילואים, וכל סיבה אחרת) אין לו כל דרך להשלים את החומר מלבד ‘לצלם מחברת’ של חברו ללימודים. אין לסטודנט דרך להתכונן לשיעור מראש, כי איננו יודע מה ילמדו. רמת היכולת של סטודנט לחזור על חומר, מוגבלת לטיב סיכומי השיעור שלו (או טיב סיכומי השיעור ש’הצליח’ להשיג).

בקיצור, את הפסקה הנ’ל אפשר להרחיב עוד ועוד – לכל מי שעוסק בהוראה (או בעצם, כמעט בכל עיסוק עתיר ידע) צריך להיות ברור למה מערכי שיעור וידע הם קריטיים. ועם זאת, שיעורים בסיסיים כמו אלגברה ליניארית או מתמטיקה דיסקרטית – שניים מקורסי החובה של תלמידי מדעי המחשב (ואחרים) בשנה א’ – מועברים ללא כל מערך שיעור. בשני הקורסים מומלץ על ‘ספר קורס’, אך הלימוד אינו נצמד לספר זה: למעשה, כל שנאמר הוא שהספר מכיל את כל מה שילומד בקורס (וכמובן הרבה יותר), אך כמובן שהספר מלמד בקצב שונה, בסדר שונה, לעיתים ההוכחות עצמן שונות, המושגים שונים, ובכלל, בשיעור עצמו לא נאמר באיזה מקום בספר מופיע מה שנלמד באותו היום, כך שהדרך העיקרית ללמוד יחד עם הספר היא פשוט ללמוד את כל הספר, במקביל ללימוד כל החומר בכיתה (וסדר וקצב הלימוד בכיתה מחייב, כי הוא זה שמקביל לתרגילים להגשה). בליניארית, לדוגמא, ‘ספר הקורס’ הוא הספר של “אלגברה א'” של פרופ’ עמיצור. בספר זה הנוטציות המתמטיות כתובות בכתב יד, ההוכחות מובאות בתמצות, ומובן לכל מי שמשתמש בו שהוא איננו עומד בסטנדרטים של ספרות מקצועית של העשור השני של המאה ה-21.  זה לא מפתיע – הספר נכתב לפני למעלה מ-40 שנה(!). פרופ’ עמיצור המנוח בעצמו נפטר לפני למעלה מ-15 שנה. כבודו של פרופ’ עמיצור במקומו, מובן ששימוש בספר זה איננו ללימודים כיום, ואכן, מרבית הסטודנטים מעדיפים לחפש בויקיפדיה הוכחות מאשר בספרו של עמיצור. מי יאשים אותם?

נרחיב ונאמר שקורסים אלו – ומפאת חשיבותו, אתמקד באלגברה ליניארית, גם כקייס סטאדי וגם כאובייקט עניין מרכזי בפני עצמו – מכילים חומר שניתן להגדירו כ’בסיסי’ לכל תחום מתמטי-מחשובי. כלומר, האוניברסיטה העברית ממש איננה היחידה שיודעת אותו או שמלמדת אותו. ואכן, את החומר עצמו ניתן למצוא במקומות רבים, גם בְעברית. באופן לא מפתיע, סטודנטי גבעת רם נעזרים בחומרים אלו, וכולנו למדנו ליניארית – יחד עם הסיכומים מההרצאות עצמן – ממצגות של אוניברסיטת חיפה שזמינות ברשת; מהספרים של האוניברסיטה הפתוחה; מהרצאות וידיאו של MIT; מספרי סיכומים של הטכניון; וכמובן מויקיפדיה, המזור לכל צרה. ורק באונ’ העברית – גורנישט. מביך, לא? את התורה העבירו בעל-פה עד שהגיע רבי יהודה הנשיא. זה היה במאה השנייה לספירה, קצת אחרי חורבן בית שני. כמובן שבהתחשב בזה שעברו מאז כמעט 2000 שנה, גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים לרשום לעצמנו את עיקרי הדברים בתחומים אותם אנו רואים כחשובים.

לא רק עיקרי הדברים, כמובן: למעשה, הכל. הכל, הכל, הכל צריך להיות זמין כמערך שיעור כתוב. אלגברה ליניארית איננו משתנה משנה לשנה (כפי שרוב הקורסים המתמטיים אינם משתנים). המאמץ של לרשום את החומר כמערך שיעור מוצלח זניח לאין ערוך מאשר העברה חוזרת ונשנית שלו: הרצאות של פרופסורים. שעות תרגול. שעות קבלה. שעות תגבור. שעות מרתון. (שעות מורים פרטיים. שעות חזרה של סטודנטים על החומר. שעות צילומים). המשפטים אינם משתנים, ההוכחות אינן משתנות – יש לרשום את הכל, בצורה מפורטת ומלאה – ללא דילוגים על שלבים חישוביים; ללא הנחות כי הקורא זוכר את ההגדרות והפעולות. עם חזרה על כל שלב. כמו שיעור פרטי, רק כתוב. זה לא רק אפשרי, זה אפילו קל; לאדם שיודע מה הוא עושה, כמה זמן לוקח להסביר הוכחה מתמטית?

ראוי לציין כי ישנם פרופסורים אשר עושים זאת. נתחיל מכך שבהר הצופים, מהתרשמותי המועטה של שני סמסטרים בחוג לפסיכולוגיה, סטנדרט זה הוא הנורמה, ובכל הקורסים יש מערכי שיעור ארוכים ומפורטים – גם בקורסים מתמטיים וגם ‘טקסטואליים’, ובפרט בקורס הסטטיסטיקה של שנה א’ של פסיכולוגיה של פרופ’ אשר כהן ובקורס ‘יסודות ביולוגיים של ההתנהגות’ של פרופ’ רז ירמיה, כל השיעורים כולם זמינים ברשת. בגבעת רם, בסמסטר הנוכחי פרופ’ רז קופרמן מעלה את כל הסיכומים שלו לרשת, וזה אכן עוזר מאוד לסטודנטים רבים. בקורסי התכנות – למשל אינטרו ואוּפ – מובן שיש מצגות זמינות של החומר; והרי האינטרנט מוצף בחומר תיאורטי בסיסי על ג’אווה. בקיצור – קורסים אלו רק מוכיחים שזה אכן ניתן לעשייה (וגם בהם יש מקום לשיפור, אבל זה נושא לפעם אחרת).

הנקודה איננה, כמובן, לנגח פרופסורים שאינם עושים זאת – קשה להאשים אותם. מישהו דורש זאת מהם? נראה שהמטלה איננה על הפרופסור הבודד. כרגיל, זוהי אחריות/אשמת ה’מערכת’. ‘מישהו’ צריך לעשות ‘משהו’, אבל זה פשוט לא קורה.

טוב, אנחנו סוף סוף מתקרבים לנושא האמיתי.

אז מה עכשיו

אני אמנם ‘רק סטודנט בשנה א’. הבעיה היא שלרוב במצבים כאלו, רק מי שנמצא בגובה הדשא באמת רואה את חומרת הבעיה ובאמת אכפת לו מספיק כדי לנסות ולתקן. והרי גם אני, כשאהיה בשנה ב’, כבר יהיו לי בעיות אחרות על הראש מאשר הצרות של תלמידי שנה א’. ואני כבר אהיה רגיל לשיטה; השלמתי איתה, ויאללה, ככה-זה-תמיד-היה-ככה-זה-תמיד-יהיה, ומה אפשר לעשות. ובקיצור, אם מישהו שנמצא בשנה ב’ רוצה לשנות את המצב, שירים את היד, ויקרא את ההמשך.

מאז תחילת שנה’ל הצקתי בנושא הזה. כבר ביום האוריינטציה של החוג למדעי המחשב העלתי את הנושא עם פרופ’ נועם ניסן (שהנחה את יום האוריינטציה), שגילה נכונות מרשימה להקשיב (למי שכאמור היננו רק סטודנט בשנה א’, ובזמן השיחה עוד היה אפילו כמה ימים לפני מעמד זוטר זה). אחרי מספיק נדנודים, פרופ’ ניסן הסכים (שוב, בנכונות מפתיעה) להקצות כסף, כפיילוט.

בראייתי, עיקר המאמץ צריך להיות של מתרגלים ובודקים – האנשים אשר ‘חיים את החומר מקרוב’, יחד עם קצת עזרה של פרופסורים, וניהול של סטודנטים (שיודעים מה הם צריכים). אבל, בחיים לא מקבלים את כל מה שרוצים, ובמסגרת הנוכחית אי אפשר – גם בכסף – לתקצב מתרגלים ובודקים. בקיצור, מה שכן יש זה כסף לסטודנטים. לא מושלם, אבל יותר טוב מכלום. ממילא הכסף איננו העיקר ואף אחד לא יתעשר מזה; הכסף רק נועד להצדיק קצת מזמנם של ומעיסוקם של העוסקים בדבר; עיקר העבודה ממילא תבוא מתוך אמונה שניתן וצריך לשפר את המצב, ושהדורות הבאים יוכלו ללמוד את החומר באוניברסיטה העברית, בקצב ובסדר של האוניברסיטה העברית, ולא רק כתורה שבעל-פה.

אז איך בדיוק אפשר לשפר? יש רעיונות שונים, ובחינתם ראויה לבמה נפרדת. הצעת עבודה ראשונית שלי (יחד עם עלויות משוערות) ריכזתי כאן:

https://docs.google.com/Doc?docid=0AQU-Jjl3OseZZGRnbW5mNDZfMjhoczk0Y3NmYw&hl=en

אבל כמובן שניתן להעלות הצעות נוספות.

בתור התחלה, פרופ’ ניסן הסכים להקצות כסף לעבודה שוות ערך של שלושה סטודנטים, לעשר שעות אדם לסטודנט לחודש, לשלושה חודשים, במשכורת של כ-30 שקל לשעה, או בקיצור, כ-3,000 שקל. זאת כאמור עבור הפיילוט הראשוני, כשהמטרה היא ‘משהו שישרת סטודנטים רבים’. אני מאמין שניתן לעשות כזה דבר (וכן, זאת לצד ההתמודדות השוטפת עם העומס של החומר, שגם הוא בפני עצמו מאיים להטביע) – לעשות משהו יפה, שאכן ישרת רבים ואחרים. בכל מקרה, מבחינתי ברור שכל דבר שעושים, מכוון לקורסים שאותם (האנשים העוסקים בדבר, ואני, בכל אופן) כבר למדו, עשו וסיימו. הסיבה העיקרית לכך היא שקורסים אלו אני כבר יודע מה כל החומר בהם, מה-חשוב-מה-לא-חשוב; וכן אני יודע מה וכמה אני יודע. קרי, אני שולט בחומר. סיבה משנית היא לא לערבב את המאמץ ללימודים שלי עצמי עם המאמץ לעזור לדורות הבאים (וראו בהמשך על סיכומים קיימים). כך גם כמובן בנוגע לאחרים שעוסקים בדבר, בעיניי.

בתור התחלה, אני מציע לתקנן את רשימת המשפטים באלגברה ליניארית I. בסוף הסמסטר שעבר, כשניגשנו להתחיל ללמוד למבחנים, ידענו שחלק מרכזי בבחינה הוא ידיעת המשפטים שלמדנו בכיתה. נשאלה השאלה: האם יש רשימה של כל המשפטים שצריך לדעת? במילים אחרות, רשימת כל המשפטים שלמדנו במשך הסמסטר? נשמע מתבקש שתהיה רשימה כזו, אך מסתבר שאין. “מה שמופיע לכם במחברות”, היה נוסח התשובה. כמובן, בהינתן מרצים שונים לליניארית, היו הבדלים בין המשפטים האלו, וגם בין ההוכחות שלהם, מה שהיה קריטי עוד יותר – למעשה, אין בכלל נוסח רשמי של ההוכחות לכל המשפטים. מה יעשה התלמיד שרוצה לוודא שהוא בכלל יודע מה החומר לבחינה? ‘יצלם מחברת של מישהו, או משהו’, כמובן.

בראייתי, זהו מאמץ ראשון שאפשר לעשות. ההשקעה היא לא מטורפת – סטודנט שיודע את המשפטים וההוכחות יכול, עם מעט מאמץ, להעלותם על הכתוב בצורה מלאה ומפורטת (עד לרמה שגם אדם שרק מכיר את ההגדרות הבסיסיות של אלגברה ליניארית, וכמובן כל סטודנט שמסיים סמסטר א’ ולומד לקראת הבחינה יצליח להבין. כאמור, בלי ‘תרגילים לקורא’, ועם מלל מלא של כל ההסברים, כולל חזרות על כל מושג, כמו שמעבירים שיעור פרטי – רק בטקסט). מובן מאליו שחייבים להעלותם לאינטרנט, ובפורמט עריך (כנראה Lyx).

אפרופו Lyx, הערת ביניים על סיכומים כתובים קיימים של השיעורים. בשנה שלי חבר’ה כמו נגה רוטמן ואור שריר סיכמו את השיעורים תוך-כדי השיעור, והעלו את סיכומיהם לבנק האקדמי. ראשית ראוי להבהיר שמאמץ זה ראוי להערכה ולהערצה [שכן הם, למעשה, מערכי השיעור היחידים שיש לגבעת רם] והם אכן הדבר הקרוב ביותר למה שאני מחפש, לפחות ברמת המשפטים וההוכחות (כי כמובן שזו רק ההתחלה, ומתבקש שיהיו גם תרגילים ופתרונות, והפניות לספרות באינטרנט, וכו’). מה שהייתי משנה בסיכומים שלהם – ואכן על זה מדובר, וראו בהמשך – הוא בעיקר להציג הוכחות בצורה מפורטת יותר, ברמת פירוט אשר בכיתה לרוב מגיעים אליה בע”פ אך לא בכתב – וכמובן, מערך שיעור טוב מכיל כל מילה שנאמרת בע”פ. כתצוגת תכלית, ראוי לראות את ספריהם של האוניברסיטה הפתוחה. אז מה רע בספרים עצמם של האוניברסיטה הפתוחה? ראשית, הם פשוט לא חופפים לסדר של האוניברסיטה העברית – כמובן שכשלומדים עם פרופ’ ריפס, עדיף בהרבה לעבוד עם ההוכחות של פרופ’ ריפס עצמו. הספרים של האו”פ גם אינם זמינים לכל תלמיד, ומגיע לתלמיד של האונ’ העברית שיהיו לו סיכומים בחינם. ולבסוף, גם באו”פ חוטאים בחטא הקבוע של מורים בכלל ושל מתמטיקאים בפרט – “קל לראות ש-“. לא קל לראות! תנו לי הכל, ותנו לי על כפית! קיצורי דרך הם לעצלנים, ומערך שיעור טוב מכיל ה-כל.

בקיצור, זו המטרה הראשונית, כנראה. המשפטים וההוכחות אשר נלמדים באלגברה ליניארית 1, עבור תלמידי השנה הבאה, וכהוכחת היתכנות שניתן באופן קוסט-אפקטיבי ליצור מערכי שיעור שישפרו באופן דרסטי את איכות ההוראה והלמידה בקורסי התושב”ע בגבעת רם.

כרגע, אני מתכנן לעשות את רוב העבודה בעצמי, ועם חבר מספסל הלימודים, איתי בר-סיני. כמובן, כל אדם אחר שרוצה לעזור, בכל דרך, יותר ממוזמן. אין לחץ זמן, כיוון שכאמור מדובר רק על קורסים שכבר סיימנו (בתקווה נעשה משהו גם לקורסים של סמסטר ב’, אבל זה יהיה רק אחרי סוף הסמסטר). נכון לכתיבת שורות אלו, 2 לפנות בוקר ב-25.3, אני מתכנן לרדת לערבה עד סדר פסח, ולמיטב ידיעתי גם איתי נוסע למדבר. כמטרה ראשונית הייתי שמח אם נוכל לראות תוצר ראשוני כלשהו עד לסוף חופש פסח (והח’מ צריך קודם כל ללמוד Lyx בשביל זה).

טוב, דיבורים זה בחינם. העדכון הבא יגיע אם וכאשר יהיה לנו משהו מעניין להראות.

סלע

Advertisements

פסח 2010, נוסעים לראות את עצמנו

18.3
“בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם…….”

אז לחגוג את הפסח הזה (2010), אני רוצה לרדת דרומה, אל המדבר. להתרחק קצת משאון העיר, מלחץ הלימודים וממירוץ היום-יום, ולהסתכל על הכוכבים.
התוכנית: למצוא מקום שקט בנגב/ערבה, לשבת שם כמה ימים, ולנוח. לספור כוכבים, לספר צ’יזבטים, ולזכור שיש עולם מעבר לספרי הלימוד וללספור את השקלים.
אני עצלן מדי (וקצת פצוע) מכדי לצאת ולקרוע את הנגב, אבל אולי כמה גיחות רגליות לא ארוכות תהיינה נחמדות. חוץ מזה צפוי הרבה נוף, שקט, וגיוון בנוף.
המתווה: לא ברור עדיין, אבל איפושהו בנגב הרחוק, לפני אילת. כנראה באיזור חצבה, ספיר, צופר, פארן, או יטבתה. קמפינג, איפושהו.
לא צריך לתכנן יותר מדי: נביא שקי שינה ורוח הרפתקאות, ויהיה בסדר. כלומר, אני בודק מקומות
לינה אפשריים ועוד יש כמה ימים לתכנן. מה שחשוב זה שאני כבר החלטתי שאני נוסע ויהי מה, וג’ה כבר ידאג שאיכשהו דברים יסתדרו. מקסימום נתפוס טרמפים ונישן בצד הדרך. חברים לדרך מוזמנים.
תאריכים: תחילת חופשת (האוניברסיטאות) מפסח, ולפני ליל הסדר. כלומר: סדר גודל של עוד שבוע; מיום רביעי עד יום ראשון שלפני הסדר. (אפשר גם לבוא רק לחלק, כמובן)
ציוד נדרש: שק שינה, רוח קרב ומצב רוח טוב.
אז אם את/ה חבר/ה שלי ורוצה לבוא, ואת/ה בראש המתאים, תגיד/י לי.
הלאה, אל המרחק!
—-
22.3
התפתחויות בינתיים:
* הלו’ז: כנראה יציאה בחמישי בצהריים, מי-ם. חזרה במוצ”ש או בראשון (או בשני).
* המקום: כנראה צופר או יטבתה, אולי חצבה.
* אנשים שבאים: הרבה ‘אולי’ים, 2 בטוחים: סלע ויניג.
* הגמישוּת: רבה.
* תחבורה: ‘מיצי’. אבל אם אתם מצטרפים/עוזבים ממקום/זמן אחר, תמיד יש את אגד. 444 מי-ם, 990-991 מחיפה, 393-394 מת”א.
* הרעיון: נשאר כשנשאר, הרפתקה רגועה עם ניקוי ראש, לחשוב קצת על איפה אנחנו בעולם הזה, ולראות חלקים מהמדינה שאינם מוקפים בעיר.
* ציוד נדרש: משהו לישון בו, משהו לאכול, משהו לקרוא, ומצב רוח טוב.
מי שרוצה להצטרף מוזמן, מי שרוצה להגיד “אולי אני אבוא” ובסוף לא לבוא, גם מוזמן 🙂

למה נשארתי בגבעת-רם

<<הערת המחבר: עיקרי הדברים נכתבו, או לפחות נרשמו בקווים כלליים, בעת המילואים. אז זה מן הסתם חלקי בלבד; אבל מה לא?>>

אחרי שבסמסטר א’ סבלתי נורא, לא חדלתי להתלונן באוזניי כל מי שהיה מוכן להקשיב, איימתי לעזוב בכל רגע וגמרתי אומר בפומבי לא לחזור לסמסטר ב’, מצאתי את עצמי עם החזרה לספסל הלימודים שוב באותו המקום – פיזית ומנטלית – כתלמיד מן המניין (עד כדי אינפי למדעים במקום אינפי2) של מדמ’ח (+פסיכולוגיה). כיוון שרבים (ובכלל זה אני עצמי) שאלו אותי את השאלה המתבקשת – למה, בעצם? מה השתנה? – החלטתי לכתוב בצורה מסודרת (יותר מסודרת מאשר תושב”ע, בכל אופן, וזה גם יותר יעיל). אולי זה יעזור לאחרים שמתלבטים או סתם מתעניינים, ואולי זה גם יעזור לי.

אין לי סיבה אחת גדולה לסכם את למה החלטתי לעשות (לפחות) עוד סמסטר אחד של מדעי המחשב (להלן: למה ‘נשארתי’). מניסיוני, אנשים אחרים במצב דומה נותנים משפט הכלה ראשי ברוח ‘הבנתי שזה בעצם המקום שלי’ או טענה דטרמיניסטית אחרת. אני דווקא מייחס יותר חשיבות למורכבות השיקולים השונים, וממילא אין לי סיבה אחת מרכזית להישאר, כמו שלא הייתה לי סיבה אחת טובה לעזוב, ואפילו מלכתחילה לא הייתה לי סיבה מרכזית להגיע ללימודי מדעי המחשב: בעידוד ההורים, די ‘התגלגלתי’ לזה.

כך גם ה’החלטה’ להישאר: לא קרה שינוי איכותי מרגש; תמיד היו שיקולים לעזוב ותמיד היו שיקולים להישאר, וברגע האמת, כשהייתי צריך לקבל החלטה (וזה אכן היה ברגע האחרון, כי המבחן האחרון הסתיים ביום האחרון של חופשת הסמסטר). כמובן, גם עכשיו לא מדובר בחתונה קתולית, ובסה”כ נרשמתי לסמסטר אחד נוסף. נראה איך הוא יתקדם, ואז נשקול את צעדינו. טוב, די, כתבתי יותר מדי בלי רשימה, ואני מאוד אוהב רשימות. אז הנה כמה סיבות, שיקולים (חלקם מנוסחים ‘על דרך השלילה’, כי בדיחות-חנונים תמיד מתאימות) ואמירות כלליות על הדילמות סביב מעבר מקצוע (מנקודת המבט האישית שלי, כמובן).

כסף: כן, זה שיקול שאני מאוד מתנגד לו, ברמה העקרונית. מבחינה פרקטית, אני מאמין שאנשים מוכשרים יכולים למצוא פרנסה טובה (וכן, להתעשר, אם זה היעד) בכל דבר. מבחינה ערכית, אני מאמין שזה לא מה שיעשה אותך שמח, ושלהתפקס על זה זה לא נכון. ועם זאת, זה כן שיקול, וכיוון שבימים אלו מצבי הכלכלי הוא כנראה הגרוע ביותר מאז שסיימתי את שירות החובה והתחלתי להרוויח כסף, וכיוון שאנשאללה יום אחד תהיה לי גם משפחה ובית לפרנס, אני פשוט קצת מפחד (ברמה הערכית), וזה אכן שיקול דרמטי להמשיך בלימודי מקצוע ש(סטטיסטית, וכו’)יהיה קל יותר להרוויח איתו (יותר), יום אחד. זאת: גם אם המשך הדרך לאו דווקא תהיה עם נגיעה למחשבים (ולמקצועות המחשוב בפרט), וראו בהמשך.

אגו – אין לי ספק שיש פה חלק דרמטי שהוא נטו אגו. פגיעה באגו: חלק מהשיקולים לעזוב היו הפגיעה (די קשה, ולא נעימה) באגו שמגיעה עם התמודדות יום-יומית עם חוסר הצלחה, ויתרה מכך, עם תחושה של חוסר-יכולת-להצליח. מוסדות אקדמיים טכנולוגיים מנחילים תחושות כאלו על דרך קבע, כאשר הטכניון הידוע לשמצה מוביל את הגישה הזו וגבעת-רם כנראה לא הרחק מאחוריו. את פרטי התופעה הזו ראוי לסקור בנפרד, אבל מספיק לומר שבגבעת-רם (מסיבות שונות: חלקן טובות, וחלקן לא) יש מגמה מודעת וספק-מכוונת של לגרום להרגיש שאתה לא טוב, ובפרט לא טוב מספיק. הקשיים האקדמיים, יחד עם התחרותיות וההישגיות (עד כדי חוסר-נעימות) של האנשים אשר (באופן לא מפתיע) סוגם הולך ללמוד את המקצועות האלו, יוצר לחץ ענק. העובדה שלפני הלימודים, עבר הרבה זמן בו לא הייתי במסגרת אקדמית או תחרותית בכלל, והיותי אדם שבאופיי תמיד הייתי תחרותי בכלל ותחרותי אקדמית בפרט, כמובן רק החמירו את אי-הנעימות הנלווית. שיקולי אגו אינם באמת סיבה נכונה לקבל החלטות כאלו, ולפחות לבינתיים, אני בולע את העלבון המעורפל, וממשיך הלאה. הגנה על האגו: כל אחד, כמובן, עושה דברים לא רק כדי למנוע פגיעה בתחושת הערך העצמי, אלא גם דברים שמטרתם אקטיבית לשפר את ההרגשה. גם אם מדובר באותו המעשה לשתי המטרות, עדיין זוהי זווית ראייה שונה. וגם אני, כמו כל אחד (ובפרט כמו כל אחד אחר שמסיבות לא ברורות הכניס את עצמו למסלול לימודים דומה לשלי) רוצה להרגיש שאני מוצלח ומוכשר ומסוגל לעשות גם דברים ‘קשים’. את הסוגייה הזו אפשר לנתח יותר לעומק, אבל אני אעצור פה, כי הרלוונטיות הובהרה: חשוב לי, באופן ילדותי אך בלתי-נמנע, להתגאות במה שאני עושה ובעצמי, והלימודים בגבעת רם – כל עוד אני עומד בהם בצורה סבירה כלשהי – אכן נותנים לי את זה.

תקופת המבחנים. מטא-מסקנה חשובה שאני לומד באופן חוזר ונשנה היא החשיבות של לקבל החלטות ולסכם סיכומים רק אחרי שהמאורע הרלוונטי הסתיים, או בניסוח באנגלית: The benefits of hindsight. לאורך סמסטר א’ הרגשתי באמת זוועה חומר הלימוד; תחושה שמתוארת היטב כ-‘לא מבין מה רוצים ממני’. עם הגעת חופשת הסמסטר מצאתי שהמבנה האינהרנטי של מסלול הלימודים – שכולל כחלק אינטגרלי את הלימוד העצמי למבחן, המבחן עצמו, והרפלקציה העצמית לאחר מכן – גרמו לי להסתכל בצורה שונה על הלימודים בכלל, ועל עצמי בפרט. הקלישאה ש”חלק גדול מהחומר מבינים רק בלימוד למבחן”, שחשבתי שהיא קשקוש, הסתברה (לפחות אצלי) כנכונה. מקצועות שהרגשתי שאני אבוד בהם לחלוטין, ‘שקעו’ אצלי (בהבנה) בצורה כלשהי, והגעתי להשלמה איתם. כמובן ראוי לציין שהעובדה שאדם מסוגל לעשות משהו בוודאי איננה סיבה למה הוא צריך לעשות אותו, אבל זה בהחלט החליש את הדחף לפרוש. וע”ע: אגו.

אנשים. אני מאוד נהנה מהחברה שסובבת אותי בגבעת-רם. הרבה אנשים טובים. האנשים עצמם חשובים מאוד, בלי קשר לחומר הלימוד עצמו. ברמה החברתית, ברמה המקצועית להמשך הדרך, וברמת האתגר הלימודי. לא שבחוגים אחרים אין אנשים טובים, כמובן; אבל: א) בגבעת רם אני כבר יודע מי יש {וראו בהמשך על ‘פחד’}, ו-ב) האינטנסיביות והקושי הם כמובן גורמים מגבשים מאוד {שזה עניין ידוע ברמה מקצועית, וגם מניסיוני האישי.

אתגר. (ככל שמתקרבים לסוף, מגיעים הטיעונים המרכזיים יותר – או אלו שמסכמים את כל הקודמים לידי עיסה תחושתית אחת) אתגרים זה משהו שחשוב – בראייתי, לכל אחד, ובידיעתי, עבורי באופן אישי. ברמה האקדמית תמיד הייתי חזק, וככה ציפיתי שיהיה גם באוניבריסטה: אומרים לי שיהיה ‘מאוד קשה’, אז מניסיוני אני יודע שזה אומר שיהיה מאוד קשה לאחרים, ולי יהיה… פחות קשה. היועצת אומרת שאם אני אנסה לסיים מדמ’ח+פסיכולוגיה בשלוש שנים, היא נותנת לי 90% סיכוי שאכשל, אז כנראה שזה רק אומר שאני אצטרך להתאמץ קצת. אז אומרים שעכשיו באוניברסיטה ‘כולם חכמים’, בסדר, אז אומרים, זה לא כאילו שלא שמעתי בעבר את הביטוי ‘שמש בין שמשות’ וקשקושציות אחרות. // כמובן שבפועל, הביטחון העצמי המוגזם שלי לא בדיוק הצדיק את עצמו. המטען האקדמי שנחת עליי הגיע לגמרי בהפתעה, וממש לא ראיתי קושי ועומס כזה מגיעים. יתרה מכך, אני לא זוכר תקופה בחיים שהיה לי אתגר אקדמי כל כך קשה, לאורך כזה זמן. בוודאי לא בתיכון, בפסיכומטרי, ואפילו לא בצבא. אז לצד העובדה שאני באמת מאמין במה שאני נוהג לומר לפעמים – שנמאס כבר להוכיח את עצמך (לאחרים ולך) והחיים קצרים ושעדיף ליהנות ולשבת בים – יש גם לאתגרים את היתרונות שלהם. עבורי, כרגע, הבחירה באתגר עדיין מנצחת את הנוחות הרגעית.

פחד. אם לבחור שיקול אחד, או לתמצת את כל הנ’ל למילה אחת, שבגללה כנראה החלטתי להישאר עוד סמסטר, זה יהיה פחד. אולי אני עושה לעצמי עוול, ובכל זאת, אני יודע לומר שפשוט פחדתי. פחדתי לעבור לקבוצה חברתית חדשה. פחדתי לעבור למסלול חדש. פחדתי לנסות תחום לימודים חדש ולגלות שגם בו משעמם לי, או שגם בו אני לא מצליח. פחדתי להודות בכישלון, ופחדתי להודות בטעות. כמובן, פחדים היו (ועודם) גם מהכיוון השני – פחדתי (ועודני פוחד) לא להצליח בלימודים. אני פוחד להשתעמם, פוחד ללמוד משהו שאחרי התואר אני לא ארצה לגעת בו, פוחד כמובן להיכשל. פוחד להפוך לאחד שרודף אחרי הציונים שלו, פוחד להפוך לאדם משעמם שרק מתעניין במספרים ומחשבים, פוחד לבזבז את מיטב שנותיי (וכל שנה משנותייך היא המיטב) על כפל מטריצות. אז כל הפחדים האלו מכל הכיוונים קצת משתקים, ואת התוצאה כבר חזה ניוטון, בחוקו הראשון. התרגום המילולי מלטינית מדויק לגמרי:

Every body persists in its state of being at rest or of moving uniformly straight forward, except insofar as it is compelled to change its state by force impressed

או בצורה פשוטה יותר, Objects in motion tend to stay in motion; Objects at rest tend to stay at rest.

אז בין אם להישאר בגבעת רם היה צעד אקטיבי או פאסיבי, כך או כך הוא קרה פשוט כי לא קרה שום דבר אחר. נ.ב. כמובן, כמו בכל סוגיה כזו, יש עוד אלף תתי-סיפורים ודברים שאפשר לחפור עליהם: סוגיית הציונים שקיבלתי בסמסטר א’; הדילמה אם לפצל את מדמ’ח ל-4 שנים, שנראית די בלתי-נמנעת; השיעורים שמתנגשים, והעובדה שליניארית2 אני צריך ללמוד מסיכומי מחברות; השיקול הכלכלי והזמן (שכעת איננו) לעבוד ולראות את מראות י-ם, שהרי בשביל זה בכלל עברתי לבירה; ועוד, ועוד. אלו הם סיפורים שנוגעים לי באופן אישי: אני מאמין שרוב מה שכתבתי פה נוגע לרבים אחרים ששוקלים לעזוב את גבעת-רם. את הפוסט כולו כתבתי אחרי שחבר שנמצא בסיטואציה דומה ביקש ממני להסביר את השיקולים שלי, כדי שאולי יעזרו לו להחליט עם עצמו. אז זה היה הרעיון.

טוב, כמה אפשר לחפור? כל דקת ערות צריך לנצל, וכעת אני חוזר לאלגברה הליניארית שלי. נתראה בים, ב-2013.