למה נשארתי בגבעת-רם

<<הערת המחבר: עיקרי הדברים נכתבו, או לפחות נרשמו בקווים כלליים, בעת המילואים. אז זה מן הסתם חלקי בלבד; אבל מה לא?>>

אחרי שבסמסטר א’ סבלתי נורא, לא חדלתי להתלונן באוזניי כל מי שהיה מוכן להקשיב, איימתי לעזוב בכל רגע וגמרתי אומר בפומבי לא לחזור לסמסטר ב’, מצאתי את עצמי עם החזרה לספסל הלימודים שוב באותו המקום – פיזית ומנטלית – כתלמיד מן המניין (עד כדי אינפי למדעים במקום אינפי2) של מדמ’ח (+פסיכולוגיה). כיוון שרבים (ובכלל זה אני עצמי) שאלו אותי את השאלה המתבקשת – למה, בעצם? מה השתנה? – החלטתי לכתוב בצורה מסודרת (יותר מסודרת מאשר תושב”ע, בכל אופן, וזה גם יותר יעיל). אולי זה יעזור לאחרים שמתלבטים או סתם מתעניינים, ואולי זה גם יעזור לי.

אין לי סיבה אחת גדולה לסכם את למה החלטתי לעשות (לפחות) עוד סמסטר אחד של מדעי המחשב (להלן: למה ‘נשארתי’). מניסיוני, אנשים אחרים במצב דומה נותנים משפט הכלה ראשי ברוח ‘הבנתי שזה בעצם המקום שלי’ או טענה דטרמיניסטית אחרת. אני דווקא מייחס יותר חשיבות למורכבות השיקולים השונים, וממילא אין לי סיבה אחת מרכזית להישאר, כמו שלא הייתה לי סיבה אחת טובה לעזוב, ואפילו מלכתחילה לא הייתה לי סיבה מרכזית להגיע ללימודי מדעי המחשב: בעידוד ההורים, די ‘התגלגלתי’ לזה.

כך גם ה’החלטה’ להישאר: לא קרה שינוי איכותי מרגש; תמיד היו שיקולים לעזוב ותמיד היו שיקולים להישאר, וברגע האמת, כשהייתי צריך לקבל החלטה (וזה אכן היה ברגע האחרון, כי המבחן האחרון הסתיים ביום האחרון של חופשת הסמסטר). כמובן, גם עכשיו לא מדובר בחתונה קתולית, ובסה”כ נרשמתי לסמסטר אחד נוסף. נראה איך הוא יתקדם, ואז נשקול את צעדינו. טוב, די, כתבתי יותר מדי בלי רשימה, ואני מאוד אוהב רשימות. אז הנה כמה סיבות, שיקולים (חלקם מנוסחים ‘על דרך השלילה’, כי בדיחות-חנונים תמיד מתאימות) ואמירות כלליות על הדילמות סביב מעבר מקצוע (מנקודת המבט האישית שלי, כמובן).

כסף: כן, זה שיקול שאני מאוד מתנגד לו, ברמה העקרונית. מבחינה פרקטית, אני מאמין שאנשים מוכשרים יכולים למצוא פרנסה טובה (וכן, להתעשר, אם זה היעד) בכל דבר. מבחינה ערכית, אני מאמין שזה לא מה שיעשה אותך שמח, ושלהתפקס על זה זה לא נכון. ועם זאת, זה כן שיקול, וכיוון שבימים אלו מצבי הכלכלי הוא כנראה הגרוע ביותר מאז שסיימתי את שירות החובה והתחלתי להרוויח כסף, וכיוון שאנשאללה יום אחד תהיה לי גם משפחה ובית לפרנס, אני פשוט קצת מפחד (ברמה הערכית), וזה אכן שיקול דרמטי להמשיך בלימודי מקצוע ש(סטטיסטית, וכו’)יהיה קל יותר להרוויח איתו (יותר), יום אחד. זאת: גם אם המשך הדרך לאו דווקא תהיה עם נגיעה למחשבים (ולמקצועות המחשוב בפרט), וראו בהמשך.

אגו – אין לי ספק שיש פה חלק דרמטי שהוא נטו אגו. פגיעה באגו: חלק מהשיקולים לעזוב היו הפגיעה (די קשה, ולא נעימה) באגו שמגיעה עם התמודדות יום-יומית עם חוסר הצלחה, ויתרה מכך, עם תחושה של חוסר-יכולת-להצליח. מוסדות אקדמיים טכנולוגיים מנחילים תחושות כאלו על דרך קבע, כאשר הטכניון הידוע לשמצה מוביל את הגישה הזו וגבעת-רם כנראה לא הרחק מאחוריו. את פרטי התופעה הזו ראוי לסקור בנפרד, אבל מספיק לומר שבגבעת-רם (מסיבות שונות: חלקן טובות, וחלקן לא) יש מגמה מודעת וספק-מכוונת של לגרום להרגיש שאתה לא טוב, ובפרט לא טוב מספיק. הקשיים האקדמיים, יחד עם התחרותיות וההישגיות (עד כדי חוסר-נעימות) של האנשים אשר (באופן לא מפתיע) סוגם הולך ללמוד את המקצועות האלו, יוצר לחץ ענק. העובדה שלפני הלימודים, עבר הרבה זמן בו לא הייתי במסגרת אקדמית או תחרותית בכלל, והיותי אדם שבאופיי תמיד הייתי תחרותי בכלל ותחרותי אקדמית בפרט, כמובן רק החמירו את אי-הנעימות הנלווית. שיקולי אגו אינם באמת סיבה נכונה לקבל החלטות כאלו, ולפחות לבינתיים, אני בולע את העלבון המעורפל, וממשיך הלאה. הגנה על האגו: כל אחד, כמובן, עושה דברים לא רק כדי למנוע פגיעה בתחושת הערך העצמי, אלא גם דברים שמטרתם אקטיבית לשפר את ההרגשה. גם אם מדובר באותו המעשה לשתי המטרות, עדיין זוהי זווית ראייה שונה. וגם אני, כמו כל אחד (ובפרט כמו כל אחד אחר שמסיבות לא ברורות הכניס את עצמו למסלול לימודים דומה לשלי) רוצה להרגיש שאני מוצלח ומוכשר ומסוגל לעשות גם דברים ‘קשים’. את הסוגייה הזו אפשר לנתח יותר לעומק, אבל אני אעצור פה, כי הרלוונטיות הובהרה: חשוב לי, באופן ילדותי אך בלתי-נמנע, להתגאות במה שאני עושה ובעצמי, והלימודים בגבעת רם – כל עוד אני עומד בהם בצורה סבירה כלשהי – אכן נותנים לי את זה.

תקופת המבחנים. מטא-מסקנה חשובה שאני לומד באופן חוזר ונשנה היא החשיבות של לקבל החלטות ולסכם סיכומים רק אחרי שהמאורע הרלוונטי הסתיים, או בניסוח באנגלית: The benefits of hindsight. לאורך סמסטר א’ הרגשתי באמת זוועה חומר הלימוד; תחושה שמתוארת היטב כ-‘לא מבין מה רוצים ממני’. עם הגעת חופשת הסמסטר מצאתי שהמבנה האינהרנטי של מסלול הלימודים – שכולל כחלק אינטגרלי את הלימוד העצמי למבחן, המבחן עצמו, והרפלקציה העצמית לאחר מכן – גרמו לי להסתכל בצורה שונה על הלימודים בכלל, ועל עצמי בפרט. הקלישאה ש”חלק גדול מהחומר מבינים רק בלימוד למבחן”, שחשבתי שהיא קשקוש, הסתברה (לפחות אצלי) כנכונה. מקצועות שהרגשתי שאני אבוד בהם לחלוטין, ‘שקעו’ אצלי (בהבנה) בצורה כלשהי, והגעתי להשלמה איתם. כמובן ראוי לציין שהעובדה שאדם מסוגל לעשות משהו בוודאי איננה סיבה למה הוא צריך לעשות אותו, אבל זה בהחלט החליש את הדחף לפרוש. וע”ע: אגו.

אנשים. אני מאוד נהנה מהחברה שסובבת אותי בגבעת-רם. הרבה אנשים טובים. האנשים עצמם חשובים מאוד, בלי קשר לחומר הלימוד עצמו. ברמה החברתית, ברמה המקצועית להמשך הדרך, וברמת האתגר הלימודי. לא שבחוגים אחרים אין אנשים טובים, כמובן; אבל: א) בגבעת רם אני כבר יודע מי יש {וראו בהמשך על ‘פחד’}, ו-ב) האינטנסיביות והקושי הם כמובן גורמים מגבשים מאוד {שזה עניין ידוע ברמה מקצועית, וגם מניסיוני האישי.

אתגר. (ככל שמתקרבים לסוף, מגיעים הטיעונים המרכזיים יותר – או אלו שמסכמים את כל הקודמים לידי עיסה תחושתית אחת) אתגרים זה משהו שחשוב – בראייתי, לכל אחד, ובידיעתי, עבורי באופן אישי. ברמה האקדמית תמיד הייתי חזק, וככה ציפיתי שיהיה גם באוניבריסטה: אומרים לי שיהיה ‘מאוד קשה’, אז מניסיוני אני יודע שזה אומר שיהיה מאוד קשה לאחרים, ולי יהיה… פחות קשה. היועצת אומרת שאם אני אנסה לסיים מדמ’ח+פסיכולוגיה בשלוש שנים, היא נותנת לי 90% סיכוי שאכשל, אז כנראה שזה רק אומר שאני אצטרך להתאמץ קצת. אז אומרים שעכשיו באוניברסיטה ‘כולם חכמים’, בסדר, אז אומרים, זה לא כאילו שלא שמעתי בעבר את הביטוי ‘שמש בין שמשות’ וקשקושציות אחרות. // כמובן שבפועל, הביטחון העצמי המוגזם שלי לא בדיוק הצדיק את עצמו. המטען האקדמי שנחת עליי הגיע לגמרי בהפתעה, וממש לא ראיתי קושי ועומס כזה מגיעים. יתרה מכך, אני לא זוכר תקופה בחיים שהיה לי אתגר אקדמי כל כך קשה, לאורך כזה זמן. בוודאי לא בתיכון, בפסיכומטרי, ואפילו לא בצבא. אז לצד העובדה שאני באמת מאמין במה שאני נוהג לומר לפעמים – שנמאס כבר להוכיח את עצמך (לאחרים ולך) והחיים קצרים ושעדיף ליהנות ולשבת בים – יש גם לאתגרים את היתרונות שלהם. עבורי, כרגע, הבחירה באתגר עדיין מנצחת את הנוחות הרגעית.

פחד. אם לבחור שיקול אחד, או לתמצת את כל הנ’ל למילה אחת, שבגללה כנראה החלטתי להישאר עוד סמסטר, זה יהיה פחד. אולי אני עושה לעצמי עוול, ובכל זאת, אני יודע לומר שפשוט פחדתי. פחדתי לעבור לקבוצה חברתית חדשה. פחדתי לעבור למסלול חדש. פחדתי לנסות תחום לימודים חדש ולגלות שגם בו משעמם לי, או שגם בו אני לא מצליח. פחדתי להודות בכישלון, ופחדתי להודות בטעות. כמובן, פחדים היו (ועודם) גם מהכיוון השני – פחדתי (ועודני פוחד) לא להצליח בלימודים. אני פוחד להשתעמם, פוחד ללמוד משהו שאחרי התואר אני לא ארצה לגעת בו, פוחד כמובן להיכשל. פוחד להפוך לאחד שרודף אחרי הציונים שלו, פוחד להפוך לאדם משעמם שרק מתעניין במספרים ומחשבים, פוחד לבזבז את מיטב שנותיי (וכל שנה משנותייך היא המיטב) על כפל מטריצות. אז כל הפחדים האלו מכל הכיוונים קצת משתקים, ואת התוצאה כבר חזה ניוטון, בחוקו הראשון. התרגום המילולי מלטינית מדויק לגמרי:

Every body persists in its state of being at rest or of moving uniformly straight forward, except insofar as it is compelled to change its state by force impressed

או בצורה פשוטה יותר, Objects in motion tend to stay in motion; Objects at rest tend to stay at rest.

אז בין אם להישאר בגבעת רם היה צעד אקטיבי או פאסיבי, כך או כך הוא קרה פשוט כי לא קרה שום דבר אחר. נ.ב. כמובן, כמו בכל סוגיה כזו, יש עוד אלף תתי-סיפורים ודברים שאפשר לחפור עליהם: סוגיית הציונים שקיבלתי בסמסטר א’; הדילמה אם לפצל את מדמ’ח ל-4 שנים, שנראית די בלתי-נמנעת; השיעורים שמתנגשים, והעובדה שליניארית2 אני צריך ללמוד מסיכומי מחברות; השיקול הכלכלי והזמן (שכעת איננו) לעבוד ולראות את מראות י-ם, שהרי בשביל זה בכלל עברתי לבירה; ועוד, ועוד. אלו הם סיפורים שנוגעים לי באופן אישי: אני מאמין שרוב מה שכתבתי פה נוגע לרבים אחרים ששוקלים לעזוב את גבעת-רם. את הפוסט כולו כתבתי אחרי שחבר שנמצא בסיטואציה דומה ביקש ממני להסביר את השיקולים שלי, כדי שאולי יעזרו לו להחליט עם עצמו. אז זה היה הרעיון.

טוב, כמה אפשר לחפור? כל דקת ערות צריך לנצל, וכעת אני חוזר לאלגברה הליניארית שלי. נתראה בים, ב-2013.

6 thoughts on “למה נשארתי בגבעת-רם

  1. יפה.

    כן, אני חושב שהגדרת במדוייק (אחד לאחד – כל הסעיפים) בדיוק גם את מה שאני חושב ומרגיש. כשאמרו לי שבאוניברסיטה “קשה”, חשבתי לעצמי “קשה לכם, אבל אני חכם” – וכשהגעתי חטפתי שוק. לא שוק חיי, כמו שאחרים אומרים, אבל שוק די רציני. ראיתי פתאום שאני טובע בחומר (האנלוגיה שלך מאותה נסיעה לת”א על האמבטיה – תיכון והים – אוניברסיטה מאוד מצאה חן בעיני), שאני לא מבין אותו, ושקשה לי ברמות שמעיקות עליי נפשית ופיסית בצורה קשה.

    גם אני נרשמתי לירושלים כדי ליהנות מירושלים, גם אני באתי לאוניברסיטה כדי לפתח חיי חברה טובים יותר, גם אני אוהב אנשים ושונא שאני צריך להיתקע בבית כדי לכפול מטריצות. הזמינו אותי מלא פעמים לאירועים ודברים שהייתי רץ אליהם בשמחה, לו לא הייתי צריך ללמוד כל כך הרבה, והפכתי למה שתמיד לגלגתי עליו (זה שכל הזמן לומד) מתוך פחד אמיתי (ומוצדק) להיכשל ובעיקר בעיני עצמי. התוצאות שלי מסמסטר א’ מוכיחות שעברתי אותו רק בקושי, והמטרה שלי של “להצטיין” נראית רחוקה מתמיד.

    מאידך, נראה לי שמחשבים, מתימטיקה וקוגניציה זה באמת מה שמעניין אותי. נראה לי שזה מה שאני רוצה לעשות, אם כי אני לא בטוח. וגם אצלי, מרחפת תמיד ההרגשה שאני שורף שנים טובות שאחרים נהנים בהן כדי לעשות משהו שאני סובל ממנו, אולי ללא תמורה ממשית בהמשך.

    נתראה באקווריום?

  2. מרגיע לראות שאלה לבטים של עוד אנשים- ביטאת מאוד גם שיקולים/לבטים/באסות שלי. זה מזכיר לי את מה שסופר לי שמפקד “תלפיות” (התוכנית עם הסטודנטים במדים) אמר- שבכל זמן נתון חצי מהחיילים של התוכנית מפחדים לעוף/להיכשל בלימודים והחצי השני שוקלים לפרוש.
    אגב איך הגעת למסקנה שהאונ’ מנסה לגרום לנו להרגיש גרועים?

    כנראה שהתואר הזה יוכיח גם משהו לגבי החסינות הנפשית שלנו וההבנה שלנו בתורת המשחקים (אני מקווה מאוד)

  3. סיפור זן:
    אדם אחד נמלט מפני נמר רעב. במנוסתו, השתלשל מקצה צוק תלוי על שיח קטן.
    שני עכברים יצאו מחוריהם והחלו לכרסם את בסיס השיח.

    לפתע, הבחין האדם שזהו שיח תות. קטף תות בשל והכניס אותו לפיו. התות היה נהדר!

  4. אבא שלי תמיד אומר שההמצאה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה היא המקלחת המשותפת. אתה נכנס ופתאום מגלה שמצבך לא נורא כפי שחשבת, שיש כאלה שמצבם גרוע משלך ובכלל, רובם די דומים לך.
    נראה לי שזה מסכם את רוב התגובות וכמובן גם את תחושתי. אפילו דברים שלא ידעתי להגדיר לעצמי (האגו, הפחד), מעבר לשיקולים האחרים.
    הלימבו המחשבתי בו אני נתון בתקופה האחרונה מורכב מהרבה דברים.
    לאחרונה, כשניסיתי לנסח לעצמי מה אני רוצה מחיי ומה אני רוצה לעשות, הגעתי לשילוש הבא: משהו מספק, מאתגר ומשפיע.

    השיקול המקורי שלי ללמוד את מה שאני לומד היה שילוב של עניין (ביולוגיה) ומקצוע (=ביטחו כלכלי => מחשבים). זאת כאשר אני יודע שמחשבים לא מעניין כהוא-זה, אבל אמרתי what the heck – ננסה, אולי נופתע לטובה. אז זהו – שלא 🙂
    כל סמסטר א’ הדחקתי – כי ידעתי שזה מבואות ושזה נועד להיות גרוע ושאי-אפשר לפסול ישר.
    אני בהחלט מסכים לגבי הקושי כגורם אמביוולנטי שמוסיף תסכול אבל עם זאת – סיפוק גדול בהצלחה (או תסכול יותר גדול באי-הצלחה). יש כאן אגו גם בעיני עצמי (התגברתי על קושי) וגם כלפי אחרים – מודה שאני חש סיפוק מהיכולת לומר שאני עושה קורס ששמו בלבד מעורר אצל אנשים חלחלה ושכולם נכשלים בו (אם אכשל גם אני, כנראה שפחות אתפאר בזה..). זה בהחלט יוצר אפקט בפני עצמי. אם נחזור רגע לאבא שלי (אדם ציורי, אתם מוכרחים להודות), הוא מדמה את זה לקפיצות של האנטילופה ליד האריה, עוד לפני שהוא תוקף. בכך היא אומנם חושפת ומסכנת את עצמה, אבל בה עת מראה כמה היא חזקה וכמה לא כדאי לאריה הזה לרדוף אחריה.

    באידיליה, הייתי לומד ביולוגיה-פסיכולוגיה-היסטוריה-מזה”ת-אמירים רוח והכל ביחד אם אפשר.
    אני בשלב בחיי שבו אני צמא לידע ברמה שלא ידעתי בעבר. החשש שלי הוא שהצמא הזה יעבור בלי להיות באמת מסופק.
    לימודי מדמ”ח בהחלט מאתגרים – אבל לא גורמים לי לחשוב, וזו אולי הבעיה הכי גדולה שלי.

    בימים האחרונים התקרבתי להחלטה (אקטיבית דווקא) של להישאר, אחרי שהבנתי שעם ביולוגיה בלבד (ועוד משהו ממדעי הרוח אולי) לא יהיה לי מה לעשות.

    הדבר שאני הכי בטוח בו כרגע הוא הרצון שלי להגיע למקום ועמדה שבה אצליח להשפיע ולשנות דברים (יש קצונה באזרחות?).
    אולי בסוף זה יוביל אותי לפוליטיקה (או רפואה) אבל זה כנראה יהיה רק אחרי קריירה קצרה, בתקווה בתחום ביולוגי כלשהו.

    ושוב תודה.

  5. סלע אתה תותח וכיף לקרוא את הדברים שאתה כותב.
    אני בטוח שאחרי התואר תמצא משהו מעניין ומספק (הכי חשוב) לעשות,
    גם אם תלמד ספרות 🙂

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s