Month: June 2010

מבחנים צריכים להיות עם חומר פתוח – וקשים יותר

וכך, עם Busy של K’s Choice ברקע ("You think you haven’t changed…"), אני אקח הפסקה מהתכוננות למבחנים, כדי לכתוב על…. מבחנים. עם חומר פתוח, ובלי חומר פתוח:

לפני מספר ימים (טוב, 3, או (O(1 בשבילכם) הייתה ועברה לה כבר הבחינה בסטטיסטיקה (בפסיכולוגיה). הבחינה הייתה קשה, בכל קנה מידה. לא בלתי-אפשרית, אבל בהחלט קשה. ראוי לציין שסטטיסטיקה הוא קורס שנערך במתכונת פתוחה. ראשית, כל השיעורים זמינים ברשת (כסיכום וורד כולל נוסחאות, וכמצגת) שזה ראוי לציון ולהערכה בפני עצמו. מעבר לכך, הבחינה עצמה נערכת במתכונת פתוחה – כלומר, ‘עם חומר פתוח’. זו סוגיה מעניינת (בכלל, איך בוחנים ומודדים זה מעניין): מתי בוחנים עם חומר פתוח ומתי לא? נראה שהתשובה היחידה שאי אפשר לשלול היא שההחלטה היא שרירותית, או בשפה ארגונית/צבאית: ‘מסיבות היסטוריות’. כבא לומר: אין באמת סיבה מוצדקת לערוך מבחן בנושא א’ עם ‘חומר פתוח’ ומבחן בנושא ב’ ‘בלי חומר פתוח’. לכאורה, זמינות של כל החומר אומרת שהמבחן צפוי להיות קל יותר ("מה, יש לי את כל השיעורים איתי, מה כבר יש לא לדעת?"), אבל ברור שזו חשיבה נאיבית – שהרי כל מבחן שבודק משהו שלא נאמר באופן מפורש בשיעור, לא תוכל להגיע אליו כך. להיפך: דווקא כשיש חומר פתוח, ניתן (והגיוני) להקשות את המבחן, ולבדוק ‘הבנה’. כל מי שלמד קורסים קשים (אינפי, ליניארית, דאסט, למשל) וניסה את כוחו בתרגילי הבית יודע שממש לא מספיק שהחומר יהיה ‘פתוח’, ושיש חומות שלא תצליח לעבור. בפרפרזה על תערו של הנלון (http://en.wikipedia.org/wiki/Hanlon’s_razor) – סביר להניח שהגורם המכריע לכך שרוב הבחינות אינן עם חומר פתוח הוא שהרבה יותר קשה לכתוב בחינה (קשה ומשקפת) כאשר החומר זמין. כאשר החומר סגור, אין דבר קל יותר מאשר לבחון בעצם את הזיכרון – משפטים וטכניקות שעל התלמיד לשנן, בעצם, וליישמן בלחץ המבחן. דווקא מסנגרי המתמטיקות למיניהם אוהבים להלל את איך שבמתמטיקה הכל בנוי על ‘הבנה’ ולא על ‘שינון’ – אך ברור שמבחן עם חומר פתוח בנוי על הבנה, וחומר סגור דווקא על שינון.

מעבר לשיקולי המאמץ בכתיבת בחינה, ראוי לתהות גם על מהותה של הבחינה – שוב בהקשר של ‘חומר פתוח’. שהרי, בחינה באה לעשות מספר דברים: בראש ובראשונה, מבחן (באוניברסיטה, לפחות) תכליתו ללמד. לא עצם המבחן, אלא קיומו כחותמת איכות, אשר על-מנת לקבלה הסטודנט יודע הוא צריך ללמוד את החומר (ומשום כך אכן לומד אותו). במירוץ הקבוע שבין סטודנטים שלומדים ‘על-מנת לעבור את המבחן’ ולא כדי ‘לדעת את החומר’, ברור שהאחריות היא על המבחן (ועל סגל הקורס, ועל הממסד) ליצור בכל זאת מבחנים (הולכים ומשתפרים, אם צריך) אשר לעבור אותם ולהתכונן אליהם אכן משקף ומיישם את למידת החומר. כלומר: ברור שסטודנטים ילמדו ‘על-מנת לעבור את המבחן’. אחריות המבחן היא להיות מוצלח דיו שלמידה זו תהיה אפקטיבית ללימוד החומר.

הדבר השני שמבחן בא לעשות (ובעצם, מטרה משנית זו קיימת רק כדי לקדם את המטרה הראשית של הלמידה, כנ’ל) הוא למדוד – לשקף כמה טוב הנבחן יודע את החומר. כלומר, אחרי קורס בסטטיסטיקה, המבחן (וציונו) אמורים לשקף כמה טוב אני בסטטיסטיקה (המקטרגים יגידו שכל מבחן בודק רק כמה טוב אתה באותו המבחן, אך ברור שהפער בין זה לבין הצלחה בתחום הנמדד עצמו היא בדיוק תכונת ה’מהימנות’ המוכרת של כל מבחן: http://he.wikipedia.org/wiki/מהימנות_(שיטות_מחקר)). כיוון שכך – אם המבחן באלגברה ליניארית, לדוגמא אחרת, אמור לבדוק כמה אני טוב באלגברה ליניארית – מדוע לעשות אותו עם חומר סגור? שהרי ‘בחיים האמיתיים’ – בכל סיטואציה בה אדרש להפגין את היכולות והידע שרכשתי – מובן שאהיה עם ‘חומר פתוח’. אדרבא: יותר חשוב לדעת כמה אדם יודע ליישם ידע (בהינתן כל הנוסחאות, דפים, משפטים, ספרים שהוא צריך) מאשר כמה הוא זוכר בראשו. נרחיב ונאמר: גם במבחנים אשר נערכים (כיום) במתכונת ‘חומר פתוח’, ברור שהכוונה היא למחברות וספרים – אין פלאפונים, ואין לפטופים. מדוע? הרי מן המפורסמות שבעבודה (עיונית) אמיתית, כלים כאלו אינם רק אפשריים, אלא מתבקשים. מי מנסה בכלל לעשות היום משהו בלי מחשב? מהירות הקלדה, מעבר בין מסמכים (שלך עצמך) על המחשב, גוגל, ויקיפדיה, וכיו’ב: למדוד מטלה עיונית בלי הכלים האלו, שקול למדידת מהירות הריצה עם נעליים לא נוחות: זה לא משקף שום דבר. מנקודת מבט אחרת: כאשר אני, כמעסיק, רוצה לבחור בין שני עובדים פוטנציאלים – לא חשוב לי לדעת איזה מעובדים טוב יותר במטלה כאשר הוא עובד רק עם דף ועט; חשוב לי לדעת איזה עובד טוב יותר, כאשר כל האמצעים (הטריוויאלים) לרשותו.

בקיצור, חומר פתוח איז ת’ה וואי טו גו. מקובל, שבחינה עם חומר פתוח (על אחת כמה וכמה להגדרתי של ‘חומר פתוח’, כולל מחשבים) מציבה בעיות רבות ליוצרי הבחינה. קשה יותר לכתוב שאלות משקפות, קשה יותר לבדוק, קשה להבטיח שיוויון. אם לקחת דוגמא קיצונית, קורסי תכנות (באוניברסיטה) הם משני צידי הספקטרום – מצד אחד, חלק נכבד מהציון הוא על תרגילים (אשר דורשים יישום של החומר, כמובן עם שימוש בכל משאב זולת להעתיק עבודה), ומצד שני הבחינה עצמה היא עם חומר ‘סגור’, עם דף ועט. מגוחך, קמעה, להיבחן על קורס בתכנות עם דף ועט – שהרי מעולם, לעולם לא נצטרך לכתוב קוד עם דף ועט; החסרונות ברורים, והרלוונטיות להבנה זניחה.

טוב, האמת שבכלל רציתי לדבר על מבחנים שמודדים כמה אתה ‘חכם’ ו’מתפקד תחת לחץ’ לעומת מבחנים שבודקים למידה של החומר, אבל זה ימתין כבר לפוסט הבא. מזל שהרשו לי לכתוב את הפוסט הזה עם חומר פתוח, אחרת הוא בכלל היה יוצא פחות טוב.

Advertisements

ספאמבחנים תוצרת בית: מבצע מבצע סבתא

תקופת בחינות היא זמן טוב לחפור את הבוידעם האינטרנטי. והיום בפינתנו: מבצע מבצע סבתא, סרט ‘סטודנטים’ (אנשי קבע חפשנים, בעצם) בהשתתפותו (בין השאר) של הח’מ.

רקע: (מי שראה את ‘קדימה, תריץ אחורה’ יכול לקפוץ על הפסקה הבאה)
הסרט Be Kind, Rewind מגולל שני עובדים בחנות סרטים, שבטעות מוחקים את כל הסרטים בחנות. כדי להימנע ממבוכה, הם מנסים לשחזר את הסרטים ע"י כך שהם מצלמים אותם מחדש בעצמם – בלי התסריט, בלי השורות המקוריות, עם אביזרים שהם אוספים באותו הרגע מהסביבה. מצלמים רק את הסצינות המרכזיות שהם זוכרים, את השורות, בערך, כמו שהם זוכרים, וללקוחות הם טוענים שזו הגרסא המשובדת (Sweded) של הסרט. כמובן שיש סוף טוב הוליוודי וכיו’ב, אבל לענייננו :

קבוצת חברים בשם שק.לי (אשר מפיקים אירועים משמחים כאלו, וראו בהמשך) התארגנו לעשות גרסא משובדת גם לסרט ישראלי (כבוד לעם הנצח!). הסרט הישראלי שהוחלט לשבד הוא כמובן ‘מבצע סבתא’ הנודע. כדי לשמור על רוח ‘מבצע סבתא’ וכן על רוח השיבוד, כל הפרויקט ארך אחה’צ תל-אביבי אחד, ללא הכנות מראש, ללא תסריט, ללא תיאום, עם ציוד ביתי ומצלמות ביתיות (מי שראה את המצלמה-המשופצרת-בסלו-טייפ שלי, אז היא צילמה חלק גדול מהסצינות). ומכאן מבצע "מבצע סבתא", הגרסא המשובדת:

http://vimeo.com/1713288?pg=embed&sec=1713288

בנימה האישית, למי שלא מזהה, אני קרמבו (עם שיער כזה קצר), במדים האמיתיים שלי (2008; כל הכבוד לצה’ל).

שק.לי עודם קיימים, ועל כך ראו כתבתנו http://shuk.li/, שם יש גם ספאמים איכותיים נוספים. עדיף (ממש) על מבני נתונים.

בברכת "ספאם תוצרת בית הוא תמיד מוצלח יותר",
סלע

Closing Time: סוף שנה ועונה א’ של מדמ’ח-פסיכולוגיה ומלרוז פלייס

וכך, עם קובץ README אחרון לפרויקט אחרון בקורס תכנות (לא אחרון), הסתיימה לה באופן רשמי שנה א’ שלי, שנה של מדעי המחשב ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. הראש, כרגיל, כבר עוסק בהכנות להמשך היום, השבוע, ולאתגרים האמיתיים העומדים בפתח – לנסוע מהקמפוס לדירה דרך הפגנות של חרדים זועמים, לתכנן נסיעה לחיפה, תשלום על קורס קיץ, ובעיקר מבחן ראשון כבר ביום שלישי. אבל כבר עברנו תלולית או שתיים בחיים, וגם אם הלחץ הרגעי תמיד מושך את תשומת הלב, כיף לעצור ולהעריך את הרגע: סוף שנה א’, שהחיינו.

לפני שנה בדיוק (16.6.09) חגגתי חצי שנה (ושלושה שבועות) לתוך הטיול שלי בדרום אמריקה. (סתם למען הערך הנוסטלגי, ותחת האירוניה של ללנקק לעצמי, הפוסט [בבלוג הקודם] שלי, ולו רק בשביל התמונות: http://www.hesber.com/blog/2009/06/16/eating-master-splinter/). איך שגלגל מסתובב לו.

במישור האקדמי עוד הדרך ארוכה – בעצם, הגענו רק עתה לחלק הקריטי היחידי של כל השנה, תקופת המבחנים, לפיה ייפול או יישק דבר. באופן אישי
אני מוטרד מהמבחנים, אבל כבר צלחנו אתגרים קשים מזה. ונזכור: החיים אינם ציר אקדמי (או מקצועי) אחד ארוך. על ערש דווי (ובכל יום) לא נזכור את הרגעים במשרד, ולא (בתקווה) את הקוד שכתבנו. נזכור בדיוק את הדברים שמסתיימים עם תום שנה א’: חברויות, אהבות, פרצופים, אירועים ושמחות. מי ייתן שנדע שנה ב’ מוצלחת לא פחות: עם סוף העונה (הראשונה) של ‘מלרוז פלייס’, הביצה המקומית החברתית המורחבת, זכינו לעונה מרגשת ביותר, והצורך שלי בדרמות שבע. ידעתי (ואולי גם אתם) הפתעות, הצלחות, ואכזבות, ושאר קלישאות קיטש של קץ. למדתי מי תמיד ייתן לי כתף, מי לפעמים ייתן מרפק, ומי אני רוצה שייקח אותי הביתה.

השיר מבחינתי לסגירת העונה, הוא אותו השיר אשר סגר גם את העונה הראשונה של מלרוז פלייס (המקורית): Closing Time של Semisonic: (מעומבד להלן)

תודה לכל מי שהיה מעורב על הכל; I hope you have found a friend.

נתראה במבחנים, בקורס קיץ(?), ובעונה הבאה.

Closing time: Every new beginning comes from some other beginning’s end

Infi Bohan? I’d rather be a Caveman!

עוד ארבעים דקות בוחן באינפי על אינטגרלים, וכנראה שהדבר החכם היה לשבת וללמוד אליו, ובמקום זאת אני מוצא את עצמי כאן (יש שהיו אומרים "אקווריומינג") – עוד מקרה קלאסי של ניצחון מלאך הבטלה על מלאך ההשקעה. מלאך הבטלה הוא ערמומי; טריקים רבים ונבזיים לו, והחמור מכולם הוא להשתמש בכליו של מלאך ההשקעה עצמו – לוגיקה. בין טיעוניו החזקים ביותר (אשר כבר בסוף סמסטר א’ הופיעו בתצוגת תכלית והסבו אבידות קשות לכוחות ההשקעה) מה שלא למדת עד עכשיו, לא תלמד בשעה האחרונה לפני המבחן, ועוד חביב נושן (אשר בשימוש מאז מאבקי הבגרויות, אי שם לפני תכף עשור) הוא ברגע האחרון צריך להירגע, לא להגיע לחוצים. מלאך ההשקעה איננו ותרן; לצידו שדון הקנאה ושר התחרותיות, חמושים בחצי פחד של "לעולם לא ייצא ממך כלום (אם לא תלמד יותר קשה למבחן – ב’ר)". בהינתן התיקו במישור הלוגי, נראה שבעת האחרונה צד הבטלנות (והמנוחה) גובר, דרך עליונות במישור הרגשי, ורצון ליהנות מהחיים בין אתגר למחויבות: כפי שנהג לומר רבי אלעזר בן עזריה כאשר הוא נאלץ ללמוד אינפי ודאג לעתידו האקדמי: Fuck this shit, I’m gonna be a caveman!

חייו של סלע, פרק 8/6/10

כמה עדכונים על אירועי הפרקים הקודמים בחיי:

דביר ונדיה התחתנו – מזל טוב!
או כמו שחבר שלי הגדיר את זה: וואו, אני מכיר אנשים נשואים! גם מייקל ומילה התחתנו לפני כשנה (כשאני הייתי אי שם בפרו), אבל זו גם החתונה הראשונה של חבר קרוב שאני נוכח בה (בזו של מייקל הייתי בליבי) וגם הראשונה של חבר בגילי. החתונה עצמה הייתה כמובן נפלאה ומרגשת, וגם שמה דברים בפרופורציה הנכונה. כל המבחנים וכל השאר לא באמת משנים: בשביל דברים כאלה חיים. אז מזל טוב לדביר ולנדיה (והאמת שחוץ מהצ’ק הבנאלי, אני עוד חייב להם מתנה אמיתית).

יש לי אוטו חדש, וקוראים לו סוזי
כמה ימים לפני החתונה נסעתי לבקר את דביר עם חברים לבירת רווקים אחרונה. אחרי שהצלחתי בעזרת אגם לקושש טרמפיסטית לדרך כדי שלא אצטרך לנסוע בגפי, בעודי יוצא לאסוף אותה (וראו בהמשך) חשבתי לעצמי שנינויות על האוטו – מיצובישי 93′, לבן-אבק, מנוע נכבה לפעמים, בגאז’ סגור עם חבר, חלון ימין מוחזק ע"י חתיכת קרטון שלא ייפול (באמת), כולו חתיכה של פח עם נשמה והיסטוריה וסיכוי טוב להפוך את יושביו לחביתה בתאונה הראשונה. אחרי סופת האבק שכיסתה את י-ם (והארץ) שבוע שעבר הוא בכלל נראה דנדש, וכמובן שכל החלק הפנימי מלא בניירות וכובעי גרב ושאר פיצ’פקעס שמכיר כל מי שיש לו אוטו ישן הרבה זמן. לא שאני מתלונן: אני מאושר שיש אוטו, הוא מביא אותי ממקום למקום, וצניעות זה ערך חשוב בפני עצמו.

בקיצור, בעודי מנגב את האבק מהשמשה (כדי שאני לפחות אוכל לנסוע), חשבתי לעצמי שאני אתנצל בפני הטרמפיסטית המיועדת ואגיד לה שהאוטו השני, המרצדס, בדיוק נמצא בתיקון. בהיותי ילד פולני טוב (וכיוון שהשעה הייתה שישי בערב) התקשרתי בדרך להגיד לאמא שבת שלום, וגם לעדכן שאני נוסע לת"א למסיבת רווקים של חבר (בעודי לוקח בחשבון את המסר המשתמע – אני בגיל שכבר לגיטימי להתחיל ללחוץ על חתונה). אמא לא הייתה מרוצה שאני נוסע באוטו לת"א – זה מסוכן, היא אמרה. מה אפשר לעשות? עניתי, מסיבת רווקים של חבר, חייבים לנסוע, וזה מה שיש. טוב, היא אמרה, רציתי שזו תהיה הפתעה, אבל… קנינו לך אוטו.

שתיקה. מה? אוטו? כן, אוטו, בטיחותי, תבוא הביתה ותיסע בו, שאני לא אדאג לך. עוד שתיקה. חשבתי איך אני חוסך שקל לשקל, מנסה לקיים את עצמי במציאות הסטודנטית המרוששת, איך אני תוהה אם לוותר על שינה כדי לעבוד בשנה הבאה (וראו בהמשך), וההורים שלי קונים אוטו. אז אתה שומע, אמא ממשיכה, תיקח את האוטו הישן ותזרוק אותו איפושהו, או תמכור אותו בזול – מה פתאום לזרוק! אמרתי. ניתן אותו לאגם, שיהיה לו במה לנסוע לרכבת כל בוקר. אז זהו, אמא אמרה, שקנינו גם לאגם אוטו.

בקיצור, יש לי אוטו חדש. הוא לא מרצדס, אבל הוא סוזוקי איגניס 2004 (או "אדום" לבחורות בינינו) והוא בובה של אוטו. ויש לי גם זוג הורים עם סדרי עדיפויות בריאים, למרות הבן הפולני שלהם. ואם מישהו מחפש אוטו זול, יד רביעית מסטודנט, אז אני מכיר אחד שמוכר.

מעגלי יואב
שותפי לתכנות, יואב, מכיר את דביר. כלומר, הוא לא באמת מכיר את דביר, כי הוא לא פגש אותו אף פעם, אבל יש לו מספר מעגלים חברתיים שונים שבכל אחד מהם אנשים מכירים את דביר, בלי קשר לשאר המעגלים. כבא לומר: יש ליואב ולדביר חברים משותפים שהיו עם יואב בצבא; ליואב ודברים חברים משותפים שהיו עם יואב בתיכון; ועכשיו (דרך הח’מ) ליואב ודביר גם חברים משותפים שהינם עם יואב באוניברסיטה. אז יואב אמנם איננו מכיר את דביר, אבל הם קשורים דרך 3 מעגלים שונים. וכיוון שכל תופעה דורשת מושג (וכיוון שנמאס לי שמתלוננים שאני קורא לדברים על שמי), להלן: מעגלי יואב. נמחיש בדוגמא: לפני שבוע וחצי כאמור נסעתי לת"א, ומצאתי טרמפיסטית דרך פרסום בפייסבוק של אגם ("תכניסו את זה טוב טוב לראש: פרסום בפייסבוק של אגם – עובד") – בחורה נחמדה בשם אורי. אורי ואני גילינו מהר מאוד (ואפילו בלי לנסות) שלא רק שהיא למדה בתיכון שלי (שאת זה ידעתי כי ככה היא הגיעה לטרמפ), היא גם לומדת בכיתה בבצלאל עם בחורה שיצאתי איתה, עוברת לגור עם מכרה משותפת נוספת, ואפילו חברה טובה של יואב – אותו יואב מפעם שעברה. כלומר, אורי היא במעגל יואב מסדר רביעי שלי. (יקומו אלו שיגידו שאין פה בכלל מושג חדש, ושזה סתם דרגת ‘מכיר את’, או משהו כזה. אז א) תקפצו לי, ב) יש בזה משהו, ג) זה בעיקר דרך להגדיר את דרגת ה’מכיר את’ בכיוונים שונים – כלומר ‘מכיר את’ים ממקומות שונים.). דוגמא נוספת – בחתונה של דביר פגשתי את שי זמיר, בחור חמוד לכל הדעות. עד לחתונה אף פעם לא באמת ניהלתי שיחה אמיתית עם שי, רק ידעתי שהוא היה באותו מחזור בגל’צ עם חברה שלי לשעבר ועם שותפתי לדירה לשעבר, חבר של אגם מחיפה, לומד בתוכנית הלימודים לילדים חכמים עם דביר, ואח של עמית שלי מהצבא. בקיצור – מעגל יואב מדרגה רביעית שלי.

פלייאוף ומונדיאל ומסיבות
מזל רע הוביל לזה שהמונדיאל, אירוע השיא של הספורט העולמי (אם לא כוללים את הדאבל של הפועל בזמן פציעות) שמתרחש רק פעם בארבע שנים, נוחת כולו בדיוק על חודש המבחנים של סוף שנה א’. נו, מילא – מי שפספס מבחנים כי שלחו אותו להילחם ב’עופרת יצוקה’ כנראה סבל יותר. בכל אופן, יחד עם סיום עונת הליגות הסדירות ברוב הספורטים (דאבל של הפועל משמח, כישלון מאכזב של מנצ’סטר, גמר אנ-ביי-איי לייקרס סלטיקס) והמונדיאל הממשמש ובא, הגיעהּ של עונת המבחנים כרגיל משרה עליי רוח של קלישאות ספורט. כי בלימודים, שנה של מאמץ מביאה אותך – במקרה הטוב – לתקופת מבחנים שמקבילה לפלייאוף, שבו כבר לא משנה מה עשית כל השנה (טוב, קצת משנה אם עבדת מספיק קשה כדי להגיע לנקודה הזו עם סיכוי סביר), ועכשיו זה הפלייאוף, שבו באמת הכל מתחיל מההתחלה, והתפוקה שלך עכשיו, במאני-טיים, זה כל מה שמשנה. ויש את מי שמתעלה בקלאץ’, ויש את מי שנלחץ וכושל. באיזה צד אני אמצא את עצמי? לצערי, אני מגיע עייף ל’פלייאוף’ – כלומר, לתקופת המבחנים שמתחילה באופן רשמי בעוד שבוע וחצי. עכשיו הכי צריך לשים גז – בסמסטר שעבר זה היה, אני חושב, ההבדל בין סמסטר שהרגשתי בו אבוד לכל אורכו, לסיום מכובד ברמה כלשהי. אבל אין לי סבלנות יותר. אין לי חשק להשקיע, ואני מפחד שמתרופפת אצלי משמעת ההשקעה, שאמנם איננה מושלמת, אבל תמיד סמכתי עליה ברגעים הקשים. את הפסיכומטרי צלחתי בדיוק כך; אסור להוריד גז עכשיו.

אבל אחרי 10 בלילה אני לא מוכן ללמוד, כי חיים רק פעם אחת ותמיד יהיו דברים לחוצים, ואם לא תנוח ותהנה עכשיו, אז לעולם לא. מחר יש מסיבת סוף-שנה של החוג לפסיכולוגיה (90% נשים, הישג מרשים לכל הדעות). מחרתיים מסיבת סוף-שנה כללית אצל משפחת קנת (בצורה מטופשת לא באמת בסוף השנה, כפי שכבר אמרתי), וביום חמישי עוד מסיבה. לעזאזל. והמונדיאל!

יהיה בסדר. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. עברנו את פרעה, עברנו את הפסיכומטרי, נאזור כוח וקלישאות ורוח לחימה, נעודד את אנגליה במונדיאל – נעבור גם את זה. עונת מבחנים (ומסיבות) ברעל.

Morally Legit, Practically Insane: Israel and the Flotilla

Since it’s the talk of the day and I’ve had my chance to hear and be asked various opinions on the recent Israel-Turkey-Flotilla crisis, I’ve decided to sum it all up in text (and test posting via mail). So, here are my two bits.

1. Morally: just in case anyone forgot this, the very thing that makes us the good guys and the them the bad guys is not ‘being Jewish’ or ‘the chosen people’, but being moral, democratic, humane. So the very first question we should be asking ourselves is always: All things considered, have we done and are we doing the right thing?

The answer to this has to be, and is, a complete affirmative. Considering the known blockade (whose morality itself is arguable, but irrelevant to the issue), entering a military-quarantined area is not only forbidden, but certainly asking for trouble. Refusing said military’s requests to cease entry is further pushing the envelope. Most importantly: If while on a boat, you see commando soldiers zipping down on you from a helicopter, and if you decide to attack said commando soldiers with pipes and axes – dude, that’s a death wish if I’ve ever seen one. Just what did they think would happen?

Peace activists (and civilians) do not attack commandos, and those who do, lose any moral claim of innocence. No excuse can justify this, especially since by all accounts the soldiers did not intend to harm before being attacked.

2. Legally: This is an interesting issue, despite the fact that in today’s world nobody gives a rat’s ass about the law (this is especially true in Israel vs The World : We do whatever the hell we want, no matter legal or not; the world will slander us no matter what we do, legal or not). For any interested, I recommend Dershowitz’s excellent account of the matter.

3. Wheel of Morality: The excellent now-defunct show “Animaniacs” used to have a bit called ‘wheel of morality’ which would ‘turn, turn, turn… tell us the lesson that we should learn’. The best irony of it is nobody is really surprised this happened – it seems the flotilla folks pretty much expected this, and deep down inside, so did we. After all, this is the only way we know how to respond to anything, isn’t it? Force, force and more force. Sad, really, that we have become the biggest boy on the block, yet we still resort to solving every single problem by violence; that we’re still so scared. I guess that’s what you get, when a kid grows up in such a rough neighborhood as the Middle East, and coming right after the Holocaust, no less.

4. Practically: Well, obviously, this has been a practical disaster. The world is angry, Turkey is fuming, Egypt opened the Rafiah crossing (effectively negating the whole purpose of the blockade), and we look like the bad guys once again, not to mention our injured soldiers (I mourn no axe-wielding peace activists, see above). What should we have done? That’s a good question. I have my own issues, but I’m not sure I would have made better decisions had I been the one calling the shots (and certainly not if I had been the one in the line of fire, and a good thing our boys did what they did; see #1). Hindsight is always easier, but that’s no excuse. Many people get paid good money to avoid exactly these kinds of results. I’m just a poor blogger (nobody loves me) and I can plead ignorance, but this last incident proves that Israel’s attitude toward the whole Gaza issue is eventually wrong.

Having said that, it seems we should have just let the flotilla pass. Or maybe not. I don’t know, I heard a second flotilla is coming on, so instead of all this text, maybe I should go iron out my reserve fatigues.