חייו של סלע, פרק 8/6/10

כמה עדכונים על אירועי הפרקים הקודמים בחיי:

דביר ונדיה התחתנו – מזל טוב!
או כמו שחבר שלי הגדיר את זה: וואו, אני מכיר אנשים נשואים! גם מייקל ומילה התחתנו לפני כשנה (כשאני הייתי אי שם בפרו), אבל זו גם החתונה הראשונה של חבר קרוב שאני נוכח בה (בזו של מייקל הייתי בליבי) וגם הראשונה של חבר בגילי. החתונה עצמה הייתה כמובן נפלאה ומרגשת, וגם שמה דברים בפרופורציה הנכונה. כל המבחנים וכל השאר לא באמת משנים: בשביל דברים כאלה חיים. אז מזל טוב לדביר ולנדיה (והאמת שחוץ מהצ’ק הבנאלי, אני עוד חייב להם מתנה אמיתית).

יש לי אוטו חדש, וקוראים לו סוזי
כמה ימים לפני החתונה נסעתי לבקר את דביר עם חברים לבירת רווקים אחרונה. אחרי שהצלחתי בעזרת אגם לקושש טרמפיסטית לדרך כדי שלא אצטרך לנסוע בגפי, בעודי יוצא לאסוף אותה (וראו בהמשך) חשבתי לעצמי שנינויות על האוטו – מיצובישי 93′, לבן-אבק, מנוע נכבה לפעמים, בגאז’ סגור עם חבר, חלון ימין מוחזק ע"י חתיכת קרטון שלא ייפול (באמת), כולו חתיכה של פח עם נשמה והיסטוריה וסיכוי טוב להפוך את יושביו לחביתה בתאונה הראשונה. אחרי סופת האבק שכיסתה את י-ם (והארץ) שבוע שעבר הוא בכלל נראה דנדש, וכמובן שכל החלק הפנימי מלא בניירות וכובעי גרב ושאר פיצ’פקעס שמכיר כל מי שיש לו אוטו ישן הרבה זמן. לא שאני מתלונן: אני מאושר שיש אוטו, הוא מביא אותי ממקום למקום, וצניעות זה ערך חשוב בפני עצמו.

בקיצור, בעודי מנגב את האבק מהשמשה (כדי שאני לפחות אוכל לנסוע), חשבתי לעצמי שאני אתנצל בפני הטרמפיסטית המיועדת ואגיד לה שהאוטו השני, המרצדס, בדיוק נמצא בתיקון. בהיותי ילד פולני טוב (וכיוון שהשעה הייתה שישי בערב) התקשרתי בדרך להגיד לאמא שבת שלום, וגם לעדכן שאני נוסע לת"א למסיבת רווקים של חבר (בעודי לוקח בחשבון את המסר המשתמע – אני בגיל שכבר לגיטימי להתחיל ללחוץ על חתונה). אמא לא הייתה מרוצה שאני נוסע באוטו לת"א – זה מסוכן, היא אמרה. מה אפשר לעשות? עניתי, מסיבת רווקים של חבר, חייבים לנסוע, וזה מה שיש. טוב, היא אמרה, רציתי שזו תהיה הפתעה, אבל… קנינו לך אוטו.

שתיקה. מה? אוטו? כן, אוטו, בטיחותי, תבוא הביתה ותיסע בו, שאני לא אדאג לך. עוד שתיקה. חשבתי איך אני חוסך שקל לשקל, מנסה לקיים את עצמי במציאות הסטודנטית המרוששת, איך אני תוהה אם לוותר על שינה כדי לעבוד בשנה הבאה (וראו בהמשך), וההורים שלי קונים אוטו. אז אתה שומע, אמא ממשיכה, תיקח את האוטו הישן ותזרוק אותו איפושהו, או תמכור אותו בזול – מה פתאום לזרוק! אמרתי. ניתן אותו לאגם, שיהיה לו במה לנסוע לרכבת כל בוקר. אז זהו, אמא אמרה, שקנינו גם לאגם אוטו.

בקיצור, יש לי אוטו חדש. הוא לא מרצדס, אבל הוא סוזוקי איגניס 2004 (או "אדום" לבחורות בינינו) והוא בובה של אוטו. ויש לי גם זוג הורים עם סדרי עדיפויות בריאים, למרות הבן הפולני שלהם. ואם מישהו מחפש אוטו זול, יד רביעית מסטודנט, אז אני מכיר אחד שמוכר.

מעגלי יואב
שותפי לתכנות, יואב, מכיר את דביר. כלומר, הוא לא באמת מכיר את דביר, כי הוא לא פגש אותו אף פעם, אבל יש לו מספר מעגלים חברתיים שונים שבכל אחד מהם אנשים מכירים את דביר, בלי קשר לשאר המעגלים. כבא לומר: יש ליואב ולדביר חברים משותפים שהיו עם יואב בצבא; ליואב ודברים חברים משותפים שהיו עם יואב בתיכון; ועכשיו (דרך הח’מ) ליואב ודביר גם חברים משותפים שהינם עם יואב באוניברסיטה. אז יואב אמנם איננו מכיר את דביר, אבל הם קשורים דרך 3 מעגלים שונים. וכיוון שכל תופעה דורשת מושג (וכיוון שנמאס לי שמתלוננים שאני קורא לדברים על שמי), להלן: מעגלי יואב. נמחיש בדוגמא: לפני שבוע וחצי כאמור נסעתי לת"א, ומצאתי טרמפיסטית דרך פרסום בפייסבוק של אגם ("תכניסו את זה טוב טוב לראש: פרסום בפייסבוק של אגם – עובד") – בחורה נחמדה בשם אורי. אורי ואני גילינו מהר מאוד (ואפילו בלי לנסות) שלא רק שהיא למדה בתיכון שלי (שאת זה ידעתי כי ככה היא הגיעה לטרמפ), היא גם לומדת בכיתה בבצלאל עם בחורה שיצאתי איתה, עוברת לגור עם מכרה משותפת נוספת, ואפילו חברה טובה של יואב – אותו יואב מפעם שעברה. כלומר, אורי היא במעגל יואב מסדר רביעי שלי. (יקומו אלו שיגידו שאין פה בכלל מושג חדש, ושזה סתם דרגת ‘מכיר את’, או משהו כזה. אז א) תקפצו לי, ב) יש בזה משהו, ג) זה בעיקר דרך להגדיר את דרגת ה’מכיר את’ בכיוונים שונים – כלומר ‘מכיר את’ים ממקומות שונים.). דוגמא נוספת – בחתונה של דביר פגשתי את שי זמיר, בחור חמוד לכל הדעות. עד לחתונה אף פעם לא באמת ניהלתי שיחה אמיתית עם שי, רק ידעתי שהוא היה באותו מחזור בגל’צ עם חברה שלי לשעבר ועם שותפתי לדירה לשעבר, חבר של אגם מחיפה, לומד בתוכנית הלימודים לילדים חכמים עם דביר, ואח של עמית שלי מהצבא. בקיצור – מעגל יואב מדרגה רביעית שלי.

פלייאוף ומונדיאל ומסיבות
מזל רע הוביל לזה שהמונדיאל, אירוע השיא של הספורט העולמי (אם לא כוללים את הדאבל של הפועל בזמן פציעות) שמתרחש רק פעם בארבע שנים, נוחת כולו בדיוק על חודש המבחנים של סוף שנה א’. נו, מילא – מי שפספס מבחנים כי שלחו אותו להילחם ב’עופרת יצוקה’ כנראה סבל יותר. בכל אופן, יחד עם סיום עונת הליגות הסדירות ברוב הספורטים (דאבל של הפועל משמח, כישלון מאכזב של מנצ’סטר, גמר אנ-ביי-איי לייקרס סלטיקס) והמונדיאל הממשמש ובא, הגיעהּ של עונת המבחנים כרגיל משרה עליי רוח של קלישאות ספורט. כי בלימודים, שנה של מאמץ מביאה אותך – במקרה הטוב – לתקופת מבחנים שמקבילה לפלייאוף, שבו כבר לא משנה מה עשית כל השנה (טוב, קצת משנה אם עבדת מספיק קשה כדי להגיע לנקודה הזו עם סיכוי סביר), ועכשיו זה הפלייאוף, שבו באמת הכל מתחיל מההתחלה, והתפוקה שלך עכשיו, במאני-טיים, זה כל מה שמשנה. ויש את מי שמתעלה בקלאץ’, ויש את מי שנלחץ וכושל. באיזה צד אני אמצא את עצמי? לצערי, אני מגיע עייף ל’פלייאוף’ – כלומר, לתקופת המבחנים שמתחילה באופן רשמי בעוד שבוע וחצי. עכשיו הכי צריך לשים גז – בסמסטר שעבר זה היה, אני חושב, ההבדל בין סמסטר שהרגשתי בו אבוד לכל אורכו, לסיום מכובד ברמה כלשהי. אבל אין לי סבלנות יותר. אין לי חשק להשקיע, ואני מפחד שמתרופפת אצלי משמעת ההשקעה, שאמנם איננה מושלמת, אבל תמיד סמכתי עליה ברגעים הקשים. את הפסיכומטרי צלחתי בדיוק כך; אסור להוריד גז עכשיו.

אבל אחרי 10 בלילה אני לא מוכן ללמוד, כי חיים רק פעם אחת ותמיד יהיו דברים לחוצים, ואם לא תנוח ותהנה עכשיו, אז לעולם לא. מחר יש מסיבת סוף-שנה של החוג לפסיכולוגיה (90% נשים, הישג מרשים לכל הדעות). מחרתיים מסיבת סוף-שנה כללית אצל משפחת קנת (בצורה מטופשת לא באמת בסוף השנה, כפי שכבר אמרתי), וביום חמישי עוד מסיבה. לעזאזל. והמונדיאל!

יהיה בסדר. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. עברנו את פרעה, עברנו את הפסיכומטרי, נאזור כוח וקלישאות ורוח לחימה, נעודד את אנגליה במונדיאל – נעבור גם את זה. עונת מבחנים (ומסיבות) ברעל.

  • Uncategorized

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s