מקלחת קרה – מבחן (קטן) של אהבת אמת לירושלים

בשנה וקצת שאני גר בירושלים (טוב, הכוונה כמובן ל’סיבוב השני’, לא כולל 13 השנה שגרתי בבירה, כשמהמרפסת ראו את הגדה המערבית ללא חומת הפרדה, המחירים עוד היו סבירים ואנשים הידרו פני זקנים) למדתי לאהוב מאוד את העיר. טוב, אולי עוד מוקדם להגדיר אהבה – אבל כמאמרם של האמריקאים, בהחלט נפלתי ‘אין לייק’ (יעני, על משקל ‘אין לאב’, אבל בלי שצריך להביא לה פרחים), ביטוי רלוונטי מתמיד בעידן הפייסבוק. אם להיתלות באילנות: ערבים בסגר, חרדים בחדר – תחושה קבועה של צבעים אמיתיים ולא רק גוונים של איפור שיש בת”א. טוב, במקום ועת אחרת אדרש עוד למחשבותיי על ירושלים – רק רציתי לומר שאתמול האהבה עברה מבחן קשה. אחרי כמה ימים עם צינון קשה, נכנסתי למקלחת חמה שיועדה לחמם גם את ליבי וגם את איבריי הפואטים-פחות. לרוע הגזירה, בניין הדירות שלנו עבר התנתקות (או “גירוש”, לטובת חובשי הכיפה בינינו) מהמים החמים. מצונן, תשוש, ועירום בכפור הירושלמי, מותקף ע”י המקלחת הקרה; הדימוי המתבקש שעבר הראשי הוא להיות כלב, כלומר בצבא. והמחשבת הנגד שהגיבה מיידית – לא ולא, לא קור ולא צננת, לא חרדים ולא ערבים, לא מרכז העיר סגור בשבת ולא אוהדי בית”ר, כלום לא ישכיח את החום והלחות הנוראיים של ת”א. לא נשכח ולא נסלח, ונסבול עוד אלף מקלחות קרות. לך ירושלים, בליבנו.

• post