Month: January 2011

ארבע הערות על העיצוב, המצב, והאקסל

New Design
So, first off the bat, a new design. As anyone who’s ever dabbled in e-writing knows, the design is half of the fun, and can take up to 80% of the time. The colors, fonts and headers of the early 2000’s have evolved (Pokemon-style) into widgets, menus, extras, typekits, themes, and on and on to no end. Thank God my blog at least already has a(n admittedly banal) name, for that conundrum alone could sway you over the precipice of Writer’s Procrastination, the evil cousin of Writer’s Block.So anyway, right, new design. It is slightly influenced by fad-inspiration of Joel Spolsky, who is the current wing beneath my writing wings. To those who don’t know (of) him, Spolsky is a software developer (Guru?) who writes on business, technology and software (at http://www.joelonsoftware.com/). He is also one the founders of Stack Overflow, one of the best places to get answers for any coding question (well, that would actually be Google, but you get the idea). One of my favorite quotes of Spolsky is his summary of the prime qualities to look for in a job candidate, which are succinctly: 1. Smart; 2. Gets the job done. Everything (and anything else) can and will be either redundant or fixable: Trades can be mastered, knowledge can be acquired, and in any case anything you know right now will probably be obsolete soon enough; Attitude and brains are what you’ve got to bring with you. Since people have been referencing joelonsoftware from my days in the Army till present day, he seems like a good role model, blogging-wise. American-born Spolsky, by the way, used to be an Israeli paratrooper – we’ll see how many of those continue to churn out with Liberman at his current pace. (Spolsky lives in the US these days. Of course.)

Test Season
Semester A of 2010-11 is coming to a close, and with it the prime pinnacle of these months, Test Season. The familiar feelings and dread and anxiety, stress and acceptance surface; the familiar introspective digestion of who and what I am: Smartness, work ethic, perhaps destiny(!) are on the line. Ah, Humbug, it’s just College tests, for crying out loud. It’s not the NBA playoffs. Though the similarities do remain (and being one who is not exactly NBA playoff material, comparing myself to Kobe Bryant makes me feel so hip), where your academic credit (your place in the annals of history!) is defined by the bottomest of lines, your performance in the clutch.

המבחן הראשון, בעברית
המבחן הראשון הסמסטר (שיהיה מחר הוא ‘שימוש במחשב’ בחוג לפסיכולוגיה (פייר, אני לא בטוח מה השם הרשמי שלו, אבל כולם קוראים לו אקסל-ספסס). כמובן (מעצם שמו) שהערכתי את הקורס  (לפני תחילת הסמסטר) כ’כלום בפיתה’ (אם לצטט את קהלת א, ב). בכל זאת, אקסל, מי ישמע. אך לצערי לא כך הדבר. רוצה לומר, האקסל הוא אותו אקסל והים אותו ים, אך מכאן ועד לצלוח את יישומו על מבחנים סטטיסטים, הזנתם ל-, SPSS פענוח חי-בריבוע וחזרה ללא נפגעים, הדרך ארוכה. לא עזרה החלטתי להתנזר מהשיעורים לאורך הסמסטר (בבחינת עקידת יצחק, הקרבתי הסמסטר את הנוכחות בכל קורסי הר-צופימי היחידי אשר על מזבח העבודה והמשכורת). כעת, גם שאני מרגיש ומניח שאין מבחן משהו בלתי אפשרי, הדעת פסימית לקראת התמודדות מוצלחת עם הניואנסים האפשריים. כמו שאמר יצחק רבין בשעתו: יהיה בסדר.
את טוריו של פרופ’ זאב הסגל עליו השלום הייתי כמובן קורא באדיקות (אם כי לי ולמשפטים אין כמעט דבר), אך בציטוט דווקא על שכנו לחלק ב’ י. מרקוס, 5 הערות על המצב (של קורס אקסל/ספסס):
1. מפתיע ומרגיז (ברמה האישית) כמה זמן, אנרגיה ועצבים הייתי צריך להוציא על קורס ששווה בסה”כ 2 נ”ז.
2. מעולה ומוצלח (ברמת הפקולטה) כמה זמן, אנרגיה ועצבים הייתי צריך להוציא על קורס שווה 2 נ”ז. קשה באימונים, קל בקרב; כל פעם (נדירה) שקורס של הר
הצופים זוקף גב, מפסיק להיות בית זונות ונותן לשם שינוי קצת עבודה קשה לנו התלמידים, זה טוב. ככה בונים חוג חזק ומכובד, ויפה שעה אחת קודם.
3. ציון לשבח מיוחד למרצה הקורס, ד”ר בני צ’צ’קס, על מערכי ההוראה ההירואים שלו, הכוללים סרטוני יו-טיוב המדגימים כל דבר קטן (טוב, או לפחות כל דבר גדול) שיש לדעת. הוראה כמו שצריך, ולא הכל סטייל רבי יהודה הנשיא. למען יראו וייראו בגבעת רם, שכל דבר שמסבירים פעם אחת, אפשר להסביר גם למיקרופון, ובכך לעד (וגם למילואימניקים).
4. אני לא מכיר אחד (כולל אני עצמי) שמעיד על עצמו שבא ללמוד פסיכולוגיה בשביל הסטטיסטיקה, ANOVA ו-חי בריבוע. רובנו הגענו בגלל הזוהר הקליני, העיסוק ב’הומניזם’, וכו’, וכו’. מעניין לציין עד כמה החוג לפסיכולוגיה בולט ברמה שבה תלמידי שנה א’ כבר חושבים שהם יודעים על המקצוע (שכן, תתקשו למצוא תלמידי מתמטיקה ופיזיקה צעירים אשר מתיימרים להכתיב מה צריך ללמד בחוג לפיזיקה..). עם זאת, כמובן שבעולם המודרני זהו ההיבט החשוב ביותר: מדידה, אמפיריציזם, וכו’ (אני מרגיש קצת טיפשי שבכלל צריך לכתוב את הדברים האלה; כמו להגיד ‘חשוב לייצר מכונית שבאמת נוסעת’ בכנס של תעשיית הרכב). אז במסגרת המסע המקצועי של החוג לפסיכולוגיה לעבר המקצועיות, המדעיות והרצינות, טוב שיש קורס שמלמד את היישום של ההיבטים החשובים האלו. זאת, במיוחד בהתחשב בכך שלא כולנו היינו במודיעין בצבא, ולא כולנו גדלנו עם מחשבים סביבנו, וכן, לא כולנו יודעים איך להשתמש באקסל. פה זה לא החוג למדעי המחשב, אלא לפסיכולוגיה, וטוב שיש קורס שמלמד איך עושים את זה – וכאמור, טוב שהוא רק 2 יחידות, וטוב שצריך להזיע בו קצת.

מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי
קצרה היריעה של הפוסט הנוכחי מלשטוח את זעזועי מהרוחות הרעות המשתוללות בחברה הישראלית (וכרגיל, כשאנחנו אומרים ‘החברה הישראלית’, כבר כך שמטנו את החרדים ואת הערבים). רק אציין גם את זעקתי, את הבושה והפחד מהורדת כל הרסנים בעת האחרונה. מחקירת ארגוני זכויות אדם (ארגונים כמו בצלם, רופאים למען זכויות אדם), מאסר מפגינים על עצם היותם שמאלנים (יונתן פולק, על השתתפותו בהפגנה לא אלימה בת”א נגד עופרת יצוקה), הסתה לרצח נגד שמאלנים (משנה לפרקליט המדינה), ועוד, ועוד. נדמה שאין בכלל טעם לנקוב בכותרות הספיציפיות; אפשר לקרוא את הכותרת הראשית של מחר, כבר תהיה שם המעידה הבאה בדרך לפשיזם. וכן, פשיזם, קרי המצב שבו ‘המדינה’ (על טוהר יהדותה, כמובן, מה שחשוב הרבה יותר מזכויות אדם) חשובה יותר מהפרט. ובפרט פשיזם ימני אלים, שבו לערבים ממזמן אין זכויות, ומוות ופציעות של ערבים לא מעניינים אף אחד ונתפסים כעניין שבשגרה; ככל שעובר הזמן גם מעמדם של ‘שמאלנים’ נכנס לאותה קטגוריה, ולא יעזרו אפילו סממני הציונות האחרונים כמו שירות בצבא (ובכלל זה לוחמים, קצינים, וכיוב’). כהמשך למסע הדה-לגיטימציה של השמאל ועמדותיו, הדרך היחידה להיחשב ‘פטריוט’ היא לשנוא ערבים, ובעקיפין לשנוא את כל מי שמגלה סימפטיה כלשהי ל’ערבים’. מרבין, דרך אמיל גרינצוויג, דרך זאב שטרנהל. מעניין מתי השמאלני הבא יירצח.

בוודאי לא ניתמם ולא נתעלם מהרקע – מדורות של טרור ומלחמות – אך גם לא נוכל להישיר לעצמנו מבט במראה. ילד שגדל בשכונת מצוקה, מוכת אלימות וסכנה, לא מפתיע אף אחד שהוא גדל להיות אלים בעצמו (וע’ע החשיבות של סטטיסטיקה בפסיכולוגיה, לעיל, אגב). מצד שני, גם לא היית מוכן לחלוק איתו בית.

הכתובת ממזמן על הקיר, והיא לא מעניינת את רוב הציבור בישראל. הכיבוש נמשך, האלימות גואה, הימין מסית. זה לא ייגמר בדם – הדם כבר מזמן נוזל. “אור לגויים”; למה נהיינו.

Advertisements