Month: April 2012

למה אני שונא את מכבי ת”א

אחרי הדרמה הנהדרת אתמול בלילה, כשבערב-ערב פסח היוונים נתנו לנו מתנה ושלחו את נבחרת גרמניה לבכות ללא פיינל פור בשנייה האחרונה ולשאר בית ישראל לחשוב ברצינות (שוב) על האפשרות הריאלית של להתיוון, הפייסבוק כרגיל געש בין מתקרנפי מכבי לבין אידיאלי המרד בהגמוניה הדורסנית הגרמנית. מטעמי עצמי, החלטתי לרכז את מחשבותיי בנושא, ולתת מדריך לאוהד התועה.
למה אני שונא את מכבי ת”א

1. בגלל מכבי ת”א אין ליגת כדורסל בארץ. ספורט באופן כללי הוא דבר טוב לחברה. הוא נותן תעסוקה לבני נוער, שומר על בריאות הציבור, ומהווה אפיק תרבותי ובידורי לקהלים רחבים. באופן סטנדרטי, כך גם בישראל, ואנשים רבים נהנים למשל מליגת הכדורגל הישראלית. (אמנם, עד כמה שאפשר להנות מגוף שמכיל את בית”ר ירושלים, אוהדיה, ואת דני נוימן – אבל הבנתם את הנקודה) בכדורסל, לעומת זאת, אין ליגה. כלומר, הליגה קיימת באופן רשמי, אבל לאף אחד לא אכפת ממנה – זאת, כמעט מיותר לציין, כי ברור מי הקבוצה הכי טובה, ומי הקבוצה שתדרוס את כל הליגה. ברור מי הקבוצה הנשגבת, שכל שחקן בישראל חולם לשחק בשורותיה. אין מתח, אין דרמה. התקשורת וגופי הספורט מנסים בשנים האחרונות לעשות טריקים שונים כדי ליצור מראית עין של צ’אנס לקבוצה אחרת, כמו מבנה ‘פיינל פור’ מגוחך להכרעת האליפות. כל זה לא משנה, כמובן – גם אם קבוצה אחרת מצליחה ‘לגנוב’ לנבחרת גרמניה את האליפות, עדיין ברור לכולם מי הדומיננטית בארץ. לכן, הכדורסל לא מעניין כמעט אף אחד. אנשים לא צופים, ילדים כמעט לא משחקים, כספי ציבור (כלומר, הכסף שלי) נשפך לריק על ליגה חסרת תוכן.

2. מכבי ת”א בריונים. ע”מ להגיע לתוצאה המוזכרת לעיל, ההתנהלות של מכבי ת”א, כמועדון, היא בריונית ואלימה. החל מפרשות דמוי-פליליות כמו ‘פרשת הפיצה’, וכלה בהתנהלות הכוחנית של המועדון בראשית שמעון מזרחי. לחץ על גופי הספורט, לחץ על השופטים, גניבת שחקנים, למעוך, לשבור, הכל למען הניצחון. זוהי למעשה ‘רוח המכביזם’ המוזכרת מעת לעת – לנצח, תמיד, בהפרש המקסימלי, ובכל מחיר. המשחקים החשובים בישראל נערכים כולם ביד אליהו, מגרשה הביתי של נבחרת גרמניה. השריקות תמיד הולכות לכיוון מכבי. התקציב של מכבי גבוה בסדרי גודל מכל קבוצה אחרת, בתצוגת פייר פליי ישראלי קלאסי.

3. אהדת מכבי ת”א מייצגת את הרדידות הישראלית הקלאסית. עלוב בעיניי שישראלים בוחרים לאהוד את גוליית המקומי, שבאשמתו כאמור שאר הארץ לא יכולה באמת לשחק. כמו לאהוד את הבריון הכיתתי, זה שמרביץ לכל האחרים, ולהריע לו. כמובן שלישראלים רבים, ברדידותם, אהדה כזו משתלבת מצוין עם גישת ה”להעריץ את מס’ 1″ הנפוצה אצל אנשים בעלי התעניינות והבנה רדודים (בכלל, או בתחום מסוים). כדוגמת אותם אנשים שאם הם נוסעים לחו’ל אז “רק לניו יורק”, אם הם קונים סמארטפון אז “רק אייפון”, אם כבר עַם אז “רק העם היהודי”, הם צופים בכדורגל “רק כשמסי משחק”, וכיו’ב. אין התעניינות, אין עומק, למי אכפת – העיקר שנלך על מי שנחשב מס’ 1. אין ערכים, אין משמעות, כלום. כמעט כבר עדיף לפרגן לאוהדי בית”ר, שלפחות מתאחדים מאחורי ערך כלשהו מלבד הניצחון. (רק כמעט.) ההתיישרות הלאומית עם מכבי ת”א, הרפי-גינתיזם, גישת ה-“כולנו-ביחד-למען-הזקפה-הלאומית”, שהולכת יד ביד עם “לא אכפת לנו מהכיבוש, מהכפייה הדתית, או מזכויות אדם – תנו לי לראות מכבי, באמא’שלכם” – כל אלה הם עבורי אהדת מכבי ת”א. איכס.

אולי מדובר במעין מנגנון פיצוי – עבור חברים בעם רדוף ונדכא כמו היהודים, מנחם לאהוד מישהו שיכול למעוך אחרים. לא משנה – לא באטיולוגיה פסיכולוגית עסקינן. מהסיבות הנ’ל או דומות להן, מועדוני ‘פאר’ רבים מקיימים גרורות שנאה ארוכות – היאנקיס בארה’ב, ריאל מדריד בספרד, ומנצ’סטר יונייטד באנגליה [גילוי נאות – אני אוהד של היונייטד באנגליה. אף אחד לא מושלם]. אך גם באלו הפער לא כה דומיננטי עד שנדמה שאין טעם בכלל לתחרות; ההפרש לא כה עצום עד שאין לילד טעם להעריץ מישהו מלבד העשירים ביותר.

בשורה התחתונה, יש טובים ויש מה שחשוב הוא שיש טובים, ויש רעים. מכבי ת”א הם הרעים, והם מגעילים אותי. אני אעודד נגדם בכל הזדמנות, אשמח בנופלם, ואאחל להם רק צרות וכאבים, עד שירדו ויהיו כאחד המועדונים, ויפסיקו לייצג את כוחנות רדודה.


Advertisements