Category: Politics

אין כמו הפסיכומטרי

כמדי עת לעת, עולים קולות פופוליסטים ומדברים על לבטל את הפסיכומטרי. כי הוא לא שיוויוני, כי הוא לא משקף, כי הוא לא… לא מספיק טוב. מה חבל, שכל הנתונים מראים שהבחינה הפסיכומטרית היא בדיוק הכלי הכי טוב לתפקיד שלה. אז בואו נדבר על זה.

1. הפסיכומטרי לא משקף אינטיליגנציה. זו אולי הנקודה החשובה והרגישה ביותר. המקטרגים טוענים ש’אין כל קשר בין ביצוע בפסיכומטרי לבין אינטיליגנציה’. ייתכן מאוד שכך הדבר, אבל זה בכלל לא משנה: תפקיד הפסיכומטרי איננו לבדוק אינטיליגנציה. מיותר לציין שהמונח ‘אינטיליגנציה’ חמקמק למדי, אבל גם אם אין קשר בין המבחן למנת משכל או לכל קריטריון אחר למדידת יכולות קוגניטיביות זה איננו פגם במבחן, שמטרתו, כאמור, אינה לבדוק אינטיליגנציה. אז: הפסיכומטרי לא בהכרח משקף אינטיליגנציה. וזה בסדר.

2. הפסיכומטרי משקף מצוין סיכויי הצלחה בתואר ראשון.

קיים גוף ציבורי שנקרא ‘המרכז הארצי לבחינות והערכה’. הוא יושב בי-ם. הוא הוקם ע”י ועד האוניברסיטאות בישראל, ופועל בפיקוחם. עובדים בו הרבה אנשים חכמים (גילוי נאות משתמע: אני לא עובד שם). תפקידו (בין השאר ובעיקר) ליצור, לפקח ולנהל את מבחני הכניסה לאוניברסיטה, ובכלל זה הפסיכומטרי. קרי, הגוף הזה, המרכז הארצי לבחינות והערכה, עובד קשה עבור האוניברסיטאות, ליצור מבחן עבורן, כזה שישקף בצורה הטובה ביותר את סיכויי ההצלחה בתואר ראשון. זאת כי ההנחה של האוניברסיטאות היא שהם רוצים לקבל את התלמידים בעלי הסיכוי הטוב ביותר להצליח בתואר ראשון. על הנחה זו ניתן לחלוק לגבי הצדק מאחוריה, אבל היא הקיימת.

אז הגוף הזה, תפקידו ליצור מבחן שייתן את התוקף הסטטיסטי הטוב ביותר לגבי הצלחה באוניברסיטה. למבחן הזה יש שם – הפסיכומטרי. כפי שניתן לצפות מגוף רציני, הוא אף מבצע חיתוכים סטטיסטים לאחור, על-מנת לבדוק את מידת ההצלחה של המבחנים שפיתח (ועל-מנת לשפר אותם). ואכן, מסתבר (כמה מפתיע) שהפסיכומטרי מנבא מצוין את מידת ההצלחה בתואר ראשון. זאת גם בחתכים בתוך חוג לימוד מסוים. במילים אחרות, זו איננה דעה, אלא נתון סטטיסטי די פשוט: הקורלציה בין ציון הפסיכומטרי למידת ההצלחה בתואר ראשון גבוהה למדי. 

3. הפסיכומטרי (+בגרויות) הוא הכלי הסטטיסטי הטוב ביותר למטרה זו.

כאמור וכמובן, לאוניברסיטאות יש אינטרס לקבל את הסטודנטים המתאימים ביותר. הקריטריון הקיים כיום, הוא מידת הסבירות לסיים את התואר הראשון עם ציון גבוה. בהתאם, הוקם גוף שתפקידו ליצור מבחן שינבא את הסבירות הזו. למבחן קוראים ‘הפסיכומטרי’, ובדיקות סטטיסטיות פשוטות יחסית מראות שאכן, הוא בעל כושר ניבוי (בדיעבד) גבוה ביותר של מידת ההצלחה בתואר. יחד עם ציוני הבגרויות (‘סכם’), השילוב נותן את יכולת הניבוי הטובה ביותר למידת ההצלחה בתואר. זה לא מפתיע, כי השילוב הזה לא נולד ולא נשאר במקרה; הוא השילוב בו משתמשים, כי מסתבר שהוא השילוב שמנבא בצורה הטובה ביותר. ניסו מדדים אחרים, ולא מצאו משהו טוב יותר.

אה, רגע – בעצם, כן מצאו קריטריון אחד טוב יותר לנבא מידת הצלחה בתואר ראשון – מידת ההשתכרות של האב. כן, הנתון אשר מנבא (סטטיסטית) בצורה הטובה ביותר את מידת ההצלחה שלך בתואר ראשון, הוא כמה כסף אבא שלך מרוויח. מפתיע? לא במיוחד. אוכלוסיות אמידות הן חזקות יותר וטובות יותר בלימודים (ואולי סתם יש להם יותר פנאי כי הם לא צריכים לעבוד בזמן הלימודים). בכל אופן, ברור שזה לא קריטריון ‘פייר’ וטוב שלא משתמשים בו. הפסיכומטרי הרבה יותר ‘פייר’, גם אם מכוני הכנה גובים סכומים שערורייתיים.

אם כן, הפסיכומטרי מנבא טוב יחסית את מידת ההצלחה בתואר ראשון. יחד עם נתוני הבגרויות, הציון המשולב הוא הכלי הסטטיסטי המנבא הטוב ביותר שנמצא בינתיים. (חוץ ממידת ההשתכרות של האב, ממנה טוב שמתעלמים.) וזה לא במקרה; הממצאים האלו הינם הסיבה לשימוש בפסיכומטרי ובבגרויות כקריטריון קבלה. כל ביקורת על המבחן ככלי מנבא, ראוי שתעומת עם האתגר: האם אנחנו יכולים להציג כלי טוב יותר? כלי שעבור כלל האוכלוסיה ישמש כלל אצבע בעל כושר ניבוי גבוה יותר? אני אינני מכיר קריטריון הולם שכזה, ואף מעולם לא שמעתי הצעה סבירה בכיוון.

לבינתיים, אנחנו נאלצים להישאר עם המסקנות הסטטיסטיות הבלתי-נעימות: האוניברסיטאות צריכות דרך לנבא מבין כלל המועמדים ללימוד באוניברסיטאות, מי הם הקבוצה בעלת הסיכוי הטוב ביותר להצליח בתואר ראשון. הסטטיסטיקה מראה שהשילוב של הפסיכומטרי ונתוני הבגרויות הם המנבא הטוב ביותר. יש יוצאים מן הכלל (וכמובן שאתם מיוחדים מאוד), אבל אין כיום כלל טוב יותר.

עריכה: כרגיל, מסתבר שעשו את קודם, לפני, וטוב יותר. המרכז הארצי ערך (ופרסם) ניתוח דומה על הפסיכומטרי, ממנו עולה בין השאר כי המתאם הסטטיסטי (פירסון, r) בין הפסיכומטרי+בגרויות לבין סיום התואר הוא 0.55 (מכובד ביותר). כמו כן בניתוח יש התייחסות לתלונות על הבעייתיות החברתית של מבחן הפסיכומטרי, וכן לאפשרות המיון על-סמך ציוני שנה ראשונה באוניברסיטה. קריאה מצוינת בנושא: https://www.nite.org.il/files/reports/242.pdf

Run, Atheists, Run

One the things Israel makes me sick off is the constant religion / Judaism forced upon you. It is interesting how Judaism does not seek new converts from other religions(proselytize) but does work very hard at maintaining / strengthening the religious ( ~= nationalistic?) ties of Jews. (Secular ones, and in general) This also has to do with Judaism as a race / nation / community other than a religion / belief set, and with Israel’s security / national needs (as a country), but the end result is the same: similarly to many others, I get the wrong end of the ‘Religion Penis Rule’: 

Religion is like a penis. It's fine to have one. It's fine to be proud of it. But please don't whip it out in public  and start waving it around. And please don't to try to shove it down my children's throats.

I get no public transportation on Saturdays; My tax money (that’s ~50% income tax in Israel, mind you) is spent on God’s work, be it ultra-religious studying the Torah or settlers building Judea’s Third Kingdom; I get a country-scale load of guilt every Jewish holiday; luckily for an Israeli, I am straight and my female partner is also Jewish, otherwise my love life would be legally disapproved by the state. That’s fabulous.

I was disheartened to read the following on Quora:

http://www.quora.com/Atheism/If-Atheists-are-so-upset-with-the-laws-and-policies-of-the-United-States-why-do-they-not-move-to-other-countries

The answers themselves (and the ‘answer wiki’) are worth the read, but the general premise of the question is most interesting to me, since it echoes similar preconceptions (and indeed, the very same question) in Israel by conservative people. (I equate ‘conservative’ with ‘theistic’, but to hold the point, we may just observe the intersection of the two.)

Amusingly, the more conservative a person is, not only does he hold a conservative standpoint on the issues under contention (in our case, separation of church from state, etc.), but his very position on the legitimacy of differing opinions is also conservative. I.e., the more conservative your opinions are, the surer you are that you are right and the less open you are to accept other people as free to hold their own line of thought, account to themselves only, etc. In a nutshell, conservatives seem to think they hold a monopoly on to the “truth”, while liberals have their own version of the truth, but think others should do whatever they feel like (within some social borders, of course).

This may be an over-generalization, but I wonder how far it is from being valid by the very definition of being conservative, as least in the political sense. The core value of being politically (as opposed to personally) conservative is in telling other people that they have to live their personal lives according to my values.

The above-mentioned question saddened me a bit, because this is ever-present in Israel, and some Israelis (myself included) view the US as better-off in this aspect.

It seems nowhere in the world is perfect, and we must ever strive for personal freedom over those who would oppress us. (As an end note, I’d rather that in a place where personal freedom wasn’t the exception, but the norm.)

Israeli Elections 2013 – A Benchmark

In a few hours we will know the results of the 2013 Israeli elections. We will gradually learn the composition of the next parliament to come. Barring a major surprise, what we do know is that nothing yet will change – not in the elected assembly, nor, more importantly, in the electorate. The elections and their results are but a mirror, reflecting the Israeli society. A populace ‘united’, if at all, not by underlying morals and ideals, but rather by a tentative religion / race, the definition of which in of itself not agreed upon by all members, nor its importance in relation  to any other values.

Anticipating the distribution of ideologies to be presented by the elections results, I presume once again to feel I share little in common with most other Israelis. Barring a major surprise, I presume to once again feel like most of what we have in common is a collective vague concept of “Israeliness”, a tautological reference with not much to back it up.

I am a staunch critic of (well, everything, and) Israeli society in general. Every few years the election gives me a(n arguable) benchmark with a nice mix of qualitative and quantitative properties by which to evaluate my existing preconceptions.

Let’s see how the 2013 benchmarks hold up.

Fear and Stress in Israel

The following is my answer on Quora to a question on How Do Israelis deal with fear and stress? (Fear from terror and daily stress.)

1. Just living daily life. Most of the time, we’re not feeling any terror/war-related fear or stress. Daily life in Israel is for the most part completely modern/”Western”. Most common concerns are employment, quality of life, relationships. Leading cause of death is car accidents. While the security situation reflects on many Israelis’ lives, this is not on a day-to-day basis.

2. Religion/Patriotism. Both are common coping mechanisms; viewing yourself as part of a higher cause eases the anxieties or mortality. This is best exemplified in the military, where both fear and stress are understandably high, as is patriotic indoctrination.

3. Political hawkishness. Predictably, violence and foreign-relations tension (e.g., terrorism) lead to political hawkishness, as indeed has been the vector in Israeli politics for the last 35 years.

Of course, Israelis are a diverse group of diverse opinions and coping mechanisms, but this the most common recurring theme – a people who try to live their lives out peacefully most of the time, drawn out to amplified hawkish religiousness / patriotism at times.

(159) Israeli-Palestinian Conflict: How do Israelis deal with fear and stress? – Quora.