Category: Psychology

אין כמו הפסיכומטרי

כמדי עת לעת, עולים קולות פופוליסטים ומדברים על לבטל את הפסיכומטרי. כי הוא לא שיוויוני, כי הוא לא משקף, כי הוא לא… לא מספיק טוב. מה חבל, שכל הנתונים מראים שהבחינה הפסיכומטרית היא בדיוק הכלי הכי טוב לתפקיד שלה. אז בואו נדבר על זה.

1. הפסיכומטרי לא משקף אינטיליגנציה. זו אולי הנקודה החשובה והרגישה ביותר. המקטרגים טוענים ש’אין כל קשר בין ביצוע בפסיכומטרי לבין אינטיליגנציה’. ייתכן מאוד שכך הדבר, אבל זה בכלל לא משנה: תפקיד הפסיכומטרי איננו לבדוק אינטיליגנציה. מיותר לציין שהמונח ‘אינטיליגנציה’ חמקמק למדי, אבל גם אם אין קשר בין המבחן למנת משכל או לכל קריטריון אחר למדידת יכולות קוגניטיביות זה איננו פגם במבחן, שמטרתו, כאמור, אינה לבדוק אינטיליגנציה. אז: הפסיכומטרי לא בהכרח משקף אינטיליגנציה. וזה בסדר.

2. הפסיכומטרי משקף מצוין סיכויי הצלחה בתואר ראשון.

קיים גוף ציבורי שנקרא ‘המרכז הארצי לבחינות והערכה’. הוא יושב בי-ם. הוא הוקם ע”י ועד האוניברסיטאות בישראל, ופועל בפיקוחם. עובדים בו הרבה אנשים חכמים (גילוי נאות משתמע: אני לא עובד שם). תפקידו (בין השאר ובעיקר) ליצור, לפקח ולנהל את מבחני הכניסה לאוניברסיטה, ובכלל זה הפסיכומטרי. קרי, הגוף הזה, המרכז הארצי לבחינות והערכה, עובד קשה עבור האוניברסיטאות, ליצור מבחן עבורן, כזה שישקף בצורה הטובה ביותר את סיכויי ההצלחה בתואר ראשון. זאת כי ההנחה של האוניברסיטאות היא שהם רוצים לקבל את התלמידים בעלי הסיכוי הטוב ביותר להצליח בתואר ראשון. על הנחה זו ניתן לחלוק לגבי הצדק מאחוריה, אבל היא הקיימת.

אז הגוף הזה, תפקידו ליצור מבחן שייתן את התוקף הסטטיסטי הטוב ביותר לגבי הצלחה באוניברסיטה. למבחן הזה יש שם – הפסיכומטרי. כפי שניתן לצפות מגוף רציני, הוא אף מבצע חיתוכים סטטיסטים לאחור, על-מנת לבדוק את מידת ההצלחה של המבחנים שפיתח (ועל-מנת לשפר אותם). ואכן, מסתבר (כמה מפתיע) שהפסיכומטרי מנבא מצוין את מידת ההצלחה בתואר ראשון. זאת גם בחתכים בתוך חוג לימוד מסוים. במילים אחרות, זו איננה דעה, אלא נתון סטטיסטי די פשוט: הקורלציה בין ציון הפסיכומטרי למידת ההצלחה בתואר ראשון גבוהה למדי. 

3. הפסיכומטרי (+בגרויות) הוא הכלי הסטטיסטי הטוב ביותר למטרה זו.

כאמור וכמובן, לאוניברסיטאות יש אינטרס לקבל את הסטודנטים המתאימים ביותר. הקריטריון הקיים כיום, הוא מידת הסבירות לסיים את התואר הראשון עם ציון גבוה. בהתאם, הוקם גוף שתפקידו ליצור מבחן שינבא את הסבירות הזו. למבחן קוראים ‘הפסיכומטרי’, ובדיקות סטטיסטיות פשוטות יחסית מראות שאכן, הוא בעל כושר ניבוי (בדיעבד) גבוה ביותר של מידת ההצלחה בתואר. יחד עם ציוני הבגרויות (‘סכם’), השילוב נותן את יכולת הניבוי הטובה ביותר למידת ההצלחה בתואר. זה לא מפתיע, כי השילוב הזה לא נולד ולא נשאר במקרה; הוא השילוב בו משתמשים, כי מסתבר שהוא השילוב שמנבא בצורה הטובה ביותר. ניסו מדדים אחרים, ולא מצאו משהו טוב יותר.

אה, רגע – בעצם, כן מצאו קריטריון אחד טוב יותר לנבא מידת הצלחה בתואר ראשון – מידת ההשתכרות של האב. כן, הנתון אשר מנבא (סטטיסטית) בצורה הטובה ביותר את מידת ההצלחה שלך בתואר ראשון, הוא כמה כסף אבא שלך מרוויח. מפתיע? לא במיוחד. אוכלוסיות אמידות הן חזקות יותר וטובות יותר בלימודים (ואולי סתם יש להם יותר פנאי כי הם לא צריכים לעבוד בזמן הלימודים). בכל אופן, ברור שזה לא קריטריון ‘פייר’ וטוב שלא משתמשים בו. הפסיכומטרי הרבה יותר ‘פייר’, גם אם מכוני הכנה גובים סכומים שערורייתיים.

אם כן, הפסיכומטרי מנבא טוב יחסית את מידת ההצלחה בתואר ראשון. יחד עם נתוני הבגרויות, הציון המשולב הוא הכלי הסטטיסטי המנבא הטוב ביותר שנמצא בינתיים. (חוץ ממידת ההשתכרות של האב, ממנה טוב שמתעלמים.) וזה לא במקרה; הממצאים האלו הינם הסיבה לשימוש בפסיכומטרי ובבגרויות כקריטריון קבלה. כל ביקורת על המבחן ככלי מנבא, ראוי שתעומת עם האתגר: האם אנחנו יכולים להציג כלי טוב יותר? כלי שעבור כלל האוכלוסיה ישמש כלל אצבע בעל כושר ניבוי גבוה יותר? אני אינני מכיר קריטריון הולם שכזה, ואף מעולם לא שמעתי הצעה סבירה בכיוון.

לבינתיים, אנחנו נאלצים להישאר עם המסקנות הסטטיסטיות הבלתי-נעימות: האוניברסיטאות צריכות דרך לנבא מבין כלל המועמדים ללימוד באוניברסיטאות, מי הם הקבוצה בעלת הסיכוי הטוב ביותר להצליח בתואר ראשון. הסטטיסטיקה מראה שהשילוב של הפסיכומטרי ונתוני הבגרויות הם המנבא הטוב ביותר. יש יוצאים מן הכלל (וכמובן שאתם מיוחדים מאוד), אבל אין כיום כלל טוב יותר.

עריכה: כרגיל, מסתבר שעשו את קודם, לפני, וטוב יותר. המרכז הארצי ערך (ופרסם) ניתוח דומה על הפסיכומטרי, ממנו עולה בין השאר כי המתאם הסטטיסטי (פירסון, r) בין הפסיכומטרי+בגרויות לבין סיום התואר הוא 0.55 (מכובד ביותר). כמו כן בניתוח יש התייחסות לתלונות על הבעייתיות החברתית של מבחן הפסיכומטרי, וכן לאפשרות המיון על-סמך ציוני שנה ראשונה באוניברסיטה. קריאה מצוינת בנושא: https://www.nite.org.il/files/reports/242.pdf

Social Interactions – Becoming More Notable

One of my favorite topics is interpersonal interaction. I am especially interested in 1-on-1 interactions, but 1-on-many has its moments, too. I recently stumbled across yet another gem on Quora pertaining to this subject and decided I want to log it somewhere for future reference. So, here it is.

http://www.quora.com/Social-Advice/How-can-I-become-more-notable-in-social-interactions/answer/Matthew-Manning?share=1

רצון חופשי – שלוש נקודות למחשבה

מרתקת אותי השאלה של רצון חופשי – וליתר דיוק, כיצד ניתן להוכיח (וחשוב וקשה לא פחות, לשכנע) בהיעדרו. רציתי להפנות לקריאה קצרה ומעולה שנתקלתי בה בנושא, באתר המשובח Quora: 

http://www.quora.com/Free-Will/Does-free-will-exist/answer/Yuan-Gao-5

בקצרה, שלושה טיעונים מרתקים ומחדשים עבורי:

1. השלכה אישית (מוסרית ופרקטית) – מה זה משנה אם אין רצון חופשי? אם יש ואם אין, היינו מתנהגים באותה הצורה.

I don’t have a problem with not believing in free will.  I don’t think free will factors anywhere in how my brain operates – it’s already picked out the best course of action using the resources that it has, why would I then go do something completely different even if I had free will?

2. השלכה חברתית (מוסרית ופרקטית) – 

One argument you often hear is: “how can I be punished for a crime if I don’t have free will?” That’s a logical fallacy, we punish people who commit crimes because that very fact prevents people from committing crimes in the first place – whether people have free will or not, the brain would factor in the risk of punishment when deciding to commit a crime (though the case for psychopaths is of course different).  And failing that, punishment also serves to reinforce the negative aspect for crime.

שוב, לא משנה בכלל אם יש רצון חופשי או לא. עונשים ניתנים כדי להרתיע פשיעה, ‘לחנך’ פושעים, ו/או להרחיק פושעים מהציבור הרחב – סיבות שכלל אינן קשורות לקיומו או היעדרו של רצון חופשי.

3. דטרמיניזם נצפה בבני-אדם

התובנה האחרונה היא זו שממש השאירה אותי בפה פעור. כפי שכותב ה-OP:

But that’s not enough, as scientists, we are compelled to find answers and proof.  So how can we test this?  Well, really the acid test for free will comes down to this: if we can supply a brain with some stimuli, and observe and record those results (quite easy to do: poke someone, see how they respond).  And then take the exact same brain, and supply it with the exact same stimuli, and then observe and see if it does the same thing.  This second part is difficult to do because people tend to remember that you’ve poked them before, and so will respond differently.  That is after all the purpose of the brain – to remember things so that you are better able to deal with similar situations in the future.

BUT what if we can cause the brain to forget?  What if we can selectively wipe the last few seconds of memory, so that it is restored to almost the same condition as it was before the first poke so that you can repeat the second test and observe the results?

If we could do that, and we find that the brain reacts the same way each time, that would be strong evidence against free-will.  i.e. the brain is very deterministic, here is no place for free-will.

Well, it turns out that we do have an opportunity to test this – it’s called amnesia, specifically a condition known as Transient Global Amnesia.  It’s a type of amnesia that causes the person to completely forget everything that just happened (hence global), and it’s also is a temporary condition (transient), this transient nature of the condition suggests that the patient is otherwise healthy before the episode, so is not likely to be suffering from any weird mental conditions that might make them more predictable than usual.

When people get this condition, they will be unable to remember recent events, in fact, they’re almost on a “loop”, where they suddenly forget everything that happened in the last few seconds.  This makes a perfect opportunity to test free-will because this allows the person to be presented with the same stimulus again and again, and for their response to be observed without pesky memory telling them that this thing’s happened before.

ההמשך כמובן צפוי; אנשים בעלי אמנזיה אכן מגיבים שוב ושוב באותה הצורה לאותו הגירוי. קרי, באופן צפוי ו… קבוע מראש, אפשר לומר. 

וואו. (איך לא חשבתי על זה קודם?)

כפי שמרחיב הכותב (ואני ממליץ שוב להיכנס ללינק ולקרוא במלואו), זו איננה הוכחה חד-משמעית, אבל זה בהחלט טיעון חזק מאוד (לטעמי, בכל אופן, אם כי אני כמובן מן המשוכנעים מלכתחילה): אנשים שמתנהגים בצורה שניתנת לחזות במדויק. האם ניתן לטעון שאותו אדם ‘בוחר’ ‘באופן חופשי’ כל פעם מחדש להגיב באותה הצורה? 

בקיצור, לכו לקוורה. או אל תלכו. זו לא באמת בחירה שלכם, בכל מקרה. 🙂